עוף מוזר.
כך תמיד כינו אותו.
הוא לעולם לא הבין למה.
למעשה, כבר מגיל כה קטן קראו לו כך, ואפילו הוריו, עד שהוא התרגל, התרגל למחשבה שהוא עוף מוזר.
לא היה אכפת לו שלא מקבלים אותו. היה לו את העולם שלו.
היה לו את האיפור של אמא שלו, ונעלי העקב האדומות של אחותו שכל כך אהב.
היו לו את כל הבנות בגן ובבית הספר, עם כולן התחבר מיד, יכל לרכל שעות עם כל אחת, ולעזור לכל אחת שהייתה בבעיה.
כן, היו את אלו שהציקו לו, במיוחד בנים. משום מה, כנראה היה להם קשה יותר לקבל את היותו עוף מוזר.
אך לו זה לא הפריע במיוחד. היה לו את העולם שלו.
וכך הוא תמיד היה. עוף מוזר שמעופף לו בין חלומותיו.
לא רוצה ליפול לעולם, אור גדול נוצץ בעיניו.
נחוש להגשים את חלומו ולהיות מאושר, כי זה ברור מאליו,
שגבר מתאהב בגבר בעיצומו של הסתיו.
קטע קצרצר בהשראת השיר ׳נמס בגשם׳ של יהודה פוליקר,
שבדרך לירושלים השמיעו אותו ברדיו,
ואבא הגביר ואמר לנו להקשיב למילים.
;){kind=link}