מחשבות על פעם

תוך כדי במסע הזכרונות של הבלוג הישן שעשיתי עלו לי הרבה מחשבות.

יש שם המון קטעים על אופיר, כמובן. חוץ מזה שאהבתי אותה בטירוף, היא הייתה משמעותית מאוד לכל תקופת ההתבגרות שלי. כל הקטע הזה שהיינו כל אחת בצילה של השנייה, ההשפעה ההדדית והחוויות הראשונות שחווינו ביחד.

גם כתבתי על זה, ואני גם זוכרת את זה- כשגיליתי את הבלוג שלה וגיליתי חלקים ממנה, שהיום אני יודעת להגיד שפשוט לא רציתי לראות. ואני קוראת את זה, ופתאום זה מהדהד לי עם הריב והנתק שהיה לנו כשהיא התגייסה לצבא. פתאום אני מרגישה שהייתי מרוכזת כל כך בעצמי, בשתי הפעמים. שבמקום להיות שם בשבילה, גם אם להיות שם בשבילה משמע לתת לה ספייס, הייתי שקועה ברגשות הנחיתות שלי ובלהיעלב שלא כל תשומת ליבה שייכת לי ברגעים האלה.

תמיד היא הייתה בעיני הדמות הזאת ששאפתי להיות כמוה, ולא שמתי לב כמו שצריך לבעיות שלה ולמה שהיא הייתה צריכה ממני. ואפילו אפשר לומר שהיינו יותר מדי קרובות באיזשהו שלב, שזה כבר היה לא בריא.

ומצד שני, עולה לי המחשבה ככל שאני קוראת עוד ועוד קטעים... מצד שני גם היא לא הייתה תמימה תמיד. היו לה הרגעים המעטים האלה שהיא ידעה בדיוק איפה ללחוץ כשכואב לי, ועשתה את זה באופן מודע בשמחה. כן, דברים היו מסובכים אז, בשיא של התיכון בגיל 16...

בכל מקרה, זאת נחלת העבר. עכשיו, אחרי שחזרתי מהטיול ושתינו גרות קרוב אצל ההורים בפרדס חנה, היחסים מאוד התקרבו שוב, אבל בקטע יותר טוב, ואני ממש שמחה על זה.

בתקווה של הפקת לקחים מהעבר ושיפור עצמי!

חוץ מזה שהקריאה ממש מכניסה אותי לעולם הפנימי הסודי שהיה לי בתור מתבגרת. גורמת לי לחזור להרגיש הילדה בת ה-16 שיושבת על הספה בצד, עם המחשב מוסתר מכל עין בוחנת, ושופכת אליו את כל הדברים שקורים בעולם הסודי הזה. עולם שהיה יכול להיות לפעמים גיהנום, אבל לפעמים גם מקום שהרגיש מיוחד, ורק שלי, ומרגש במין צורה שקטה כזאת. כמו אוקיינוס שטוח, עם זרמים ומערבולות שאי אפשר לראות במבט חטוף.

ותוך כדי, עוד ועוד ועוד תובנות בזמן אמת עם ההתקדמות בקריאת היומנים.

זה מצחיק לקרוא את הדברים, זה כמו לקרוא ספר פעם שנייה או לראות סדרה פעם שנייה, ולקלוט את כל הרמזים המטרימים ולהבין דברים בדיעבד, שאז לא יכולת להבין.

העולם הפנימי שלי, חייתי בו לגמרי 100% מהזמן, לחלוטין מרוכזת בעצמי, וחגה סביב השמש והירח של המחשבות שלי בלבד, מנותקת מכל מה שקורה סביבי.

לגמרי שמחה שהתבגרתי.

חוץ מזה, החומרים שם זהב, בחיי. איזה כישרון, נעוף על עצמי עוד קצת.

אני בת ה-16 גם כל הזמן כותבת על הרגשות שלי, והדכאונות, וההרגשה שאני חסרת ערך ולא אוהבים אותי ושקשה לי להיפתח- שאני לא יודעת מאיפה כל הרגשות האלה באים.

ועכשיו זה כל כך ברור לי!

כן, יכול להיות שחלק מזה בא מהאופי הקוסביצקי הקלאסי שלי, הסגור והמופנם והציני, אבל פאק, זה מקרה קלאסי של התעללות ביסודי, וחרם והצקות וכל השטויות האלה.

ברור שיהיה לי קשה להיפתח לאנשים ולחברים ולחשוב שמישהו אוהב אותי או שאני חשובה למישהו, אחרי מה שעשו לי!

ולקח לי ממש הרבה זמן להודות בזה, עזבו להודות, הרבה זמן אפילו לדבר על מה שעברתי. כי התביישתי בזה.

היום אני מבינה שזה חלק ממני, שזה השפיע עלי מאוד, אבל שזה גם חישל אותי וביגר אותי, וגרם לי להתמודד עם מכשולים, ולהתמודד איתם בהצלחה!

לנצח אני אהיה גאה בעצמי על כל התהליך המטורף שעברתי בגיל ההתבגרות.