טוב, here we go agin... ושוב זה קורה.
אני פשוט מרגיש שהפער הזה גדול מדי, שש שנים זה לא מעט.
אבל את פשוט מדהימה, משלמת וכיפית וחכמה, וממש פספוס, בגלל זה קשה גם לי.
אבל את תצאי לתל אביב ותכירי אנשים והם ייפלו לרגלייך, אני מבטיח.
אבל אתה מבין שזה לא קורה עד היום, נכון?
שעובדה שלא היה לי אף קשר רציני, שאתה לא הראשון שאומר לי את זה, שזה פשוט לא הטיימינג הנכון מבחינתו.
וכבר בבר התלבטתי אם זה משהו שיכול לעבוד אבל ראיתי אותך הולכת והרגשתי שאני חייב לנסות.
לנסות מה?
לנסות להתחיל משהו, לקחת אותי לסרט ולגרום לי להרגיש משהו אליך ולחשוב שהנה, אולי קורה לי משהו אמיתי, אולי אני מוכנה לתת לעצמי להרגיש? ואז להיזכר שבעצם התלבטת ובדקת וראית שזה באמת לא עובד?
מי נתן לך את הרשות? למה החלטת שזה בסדר פשוט לנסות ואז להחליט שזה לא, למרות שבעצם ידעת כל הזמן?
למה אתה חושב שזה בסדר לגרום לי שוב להרגיש משהו ואז שוב לנפץ לי את זה,
מה גורם לך לחשוב שזה לא קרה כבר יותר מדי,
ושזה לא כבר יותר מדי עלי,
ושבסוף זה שובר.
בכל מקרה אני מרגיש שזה כבר פספוס בשבילך, את צריכה מישהו צעיר שייקח אותך לבלות וישתולל איתך.
מי שם אותך אחראי על מה שטוב לי?
מה גרם לך לחשוב שאתה צריך להתנהג כמו המבוגר שנותן עצות חכמות לילדה קטנה, שאני לא יודעת בעצמי מה טוב בשבילי?
כי עובדה שזה לא הולך ולא מצליח ודווקא אתה מוצא חן בעיניי... אז מה אכפת לך?
ובכל מקרה, מאיפה אני יכולה לדעת שאני לא העשירית או העשרים שאתה כותב לה הודעות כאלה?
למה שאאמין שאני באמת מושלמת ומיוחדת ושאני פספוס...
ובכלל, מה זה פספוס?
אם הייתי קצת יותר מושלמת וקצת יותר מיוחדת זה היה גורם לך כן לרצות לנסות, בכל זאת?
כי הרי כן רצית בהתחלה, ופתאום לא.
;){kind=link}