במסגרת ערבי שיעמום קל החלטתי לעשות מסע מטורף ולקרוא את כל ה200 פוסטים בערך שכתבתי מאז שפתחתי את הבלוג הזה, לפני 3 (?) שנים. וכמו כל פעם שאני עושה לעצמי את המסע הזה, אני מתמלאת התפעלות מכמה שעברתי והתפתחתי והתבגרתי והפכתי לאט לאט לאישה שתמיד חלמתי להיות. זאת שהתגייסה לצבא ולא בכתה אפילו פעם אחת (חוץ מהזלת דמעה כשראתה כמה קשה לאבא), והגיעה לטירונות מלאת ביטחון, וישבה בבוקר יום שבת בבסיס עובדה עם אנשים שהיא לא הכירה ודיברה, ממש ניהלה שיחה ולא ישבה בצד כשחוסר הביטחון משתיק אותה. אחת שהגיעה לקורס והכירה בנות מדהימות ופשוט נהייתה חברה שלהן בלי לחשוב על מה שהן חושבות עליה ואם הן בכלל רוצות להיות חברות שלה.
הרגשתי את זה, כל שנת יב׳ רק חיכיתי לרגע הזה, לסיים את השנה ואת תקופת המלשביות הארוכה, ולצאת לעולם חדש ולא מוכר, שבו גם אני לא מוכרת, בו אוכל סוף סוף להיות אני, אבל האני שגיבשתי לי בראש כל כך הרבה זמן. וזה פשוט פרץ מתוכי, אישה מלאת ביטחון ומצחיקה ומעניינת ואוהבת אחרים, כל מה שחלמתי ורציתי וגיבשתי לי באופי.
וזה גם השפיע המון על איך שאני עם המשפחה והחברים מהבית. למדתי להעריך המון את המשפחה שלי. החוסר שלהם לימד אותי כמה אני אוהבת אותם וכמה אני מעריכה אותם, כמה הם האנשים שהכי מבינים אותי - את הצחוקים שלנו ואת הדברים שאנחנו מדברים עליהם- הם מבינים הכי טוב.
והביטחון פרץ גם לחברויות מהבית, לא חששתי להתקרב והמרחק רק עודד אותי לשמור על קשר כל כך טוב עם אנשים שלא חשבתי בחיים שאשמור איתם על קשר, והחברויות שנשארו לי נהיו חזקות.
ואני כל כך שמחה על כל זה ועל מי שאני ומי שלמדתי להיות במסע הכל כך ארוך הזה, שעדיין ממשיך. אבל להסתכל על מי שהייתי פעם ועל מי שאני היום? אין כל קשר ביני לילדה המפוחדת, חסרת הביטחון, מלאת האשליות, המגזימה, התלותית, הבוטחת באנשים יותר ממה שהיא צריכה. טוב, אולי קצת קשר, אבל קשר שמזכיר לי מה הייתי ואולי עדיין חבוי בי, ומה אני היום.
ולמרות שבזמן האחרון יש לי נפילה, בגלל המקום שהשתבצתי בו. לא התחברתי בכלל לאף אחת מהבנות, כולל זו שהייתה איתי בקורס. ואולי אני טועה, אבל אני לא חושבת שזה בגלל חוסר הביטחון שלי והקושי שלי להתחבר לאנשים, עובדה שהצלחתי בקורס. אולי היה לי שם מזל, אבל פה אני מרגישה מנותקת מכל האנשים, ומשהו באנרגיה פשוט לא טוב פה. חוסר רצון לעזור אחד לשני, קצת חוסר הקשבה לאחרים, חוסר רצון באמת לשמוע מה שיש לי להגיד.
אבל צריך להתייחס גם לעובדה שנכנסתי פה לחברה סגורה, בה כולם כבר מכירים את כולם, ואני בסך הכל צריכה להתרגל. הגעה למקום חדש עם אנשים שאני לא מכירה כשאני צריכה ללמוד תפקיד שאני לא מכירה, כל אלו יוצרים חוסר ביטחון, מה שכבר קשה לי, אז אני צריכה פשוט לתת לעצמי זמן.
משתדלת לשמור על קשרים עם אנשים ולא לשקוע למקומות המוכרים.
חוץ מזה, בנים? אני מרגישה שכל כך התקדמתי.. לא יודעת אם לייחס את זה כבר למצב של חוסר רגשות וניתוק רגשי מסיטואציות כתוצאה מהסטוצים הרבים או פשוט לחוסן נפשי שפיתחתי לעצמי.
אז כן, לא נקשרת יותר לאף אחד, מרשה לעצמי גם להזדיין סתם וגם לחפש אולי מישהו שיהיה לי מיוחד ואני אהיה מיוחדת לו, ואולי גם לא להתפשר על משהו באמצע.
אבל מה שכן, בכל זאת. ההוא, האחד שכבר סיפרתי עליו, הראשון שגרם לי להרגיש משהו. והמשהו הזה רק הלך והתחזק עם הזמן.
מפגישה בים שבאה למרות נתק של שלושה חודשים, בה הרגשתי כמה אני רוצה להיות קרובה אליו ולבלות לידו לנצח, מעשנים על המחצלת על החול וזורקים פריזבי ומתנשקים בים.
ומפגישה בה הוא פשוט הצטרף ליציאת שישי בבר שלי ושל חברות שלי, שם ישבנו איתן ודיברנו ואז הלכנו אלי ואז הוא גם ישן אצלי והיינו מחובקים כל הערב.
במפגשים האלה באמת הרגשתי כל כך חזק את מה שאני רוצה ואז העובדה שזה כל כך פה וכל כך לידי, וגם עכשיו כשאני נזכרת אני מרגישה את זה. אבל בשבילו אני צעירה מדי ובשבילו זה הסקס. אבל זה לא שאני מדמיינת משהו. כשאנחנו יוצאים אנחנו נראים כמו זוג. פשוט זה לא.
וואו.. החלטתי שאני רוצה וצריכה להמשיך לתעד פה כי זה כל כך כיף ומעצים לחזור לעבר ולקרוא על מה שהיה ועל מי שהייתי. בגלל זה יצא פוסט נורא ארוך. והרגשת יצירתיות וכתיבה מתפרצת שלא הרגשתי הרבה זמן.
איזה כיף.
;){kind=link}