אתה מספר בדיחה גרועה,
משתדל שאת צחוקך הפרוע לא נוכל לראות.
אך משהו לא בסדר.
למה עיניך מתכסות בשכבה דקה של דמעות?
אנחנו יוצאים לטיול, מתרחקים מהאנשים.
אתה מתחמק ביעילות ומתוך הרגל מגל הזרים המקיף אותך.
אתה מדבר ומצחיק אותי ועושה שטויות כהרגלך.
אך הלחות נותרת קבועה בעיניך.
אתה מתנהג כה בטבעיות ומקסים אותי עם אישיותך,
כמו שאתה מצליח כל יום, כל שעה.
אבל... למה מדי פעם אתה צריך להסיט את המבט ולבהות,
לתת לנשמה הנוגה שלך לצאת ממך?
תמיד היית מסתורי, בגלל זה נמשכתי אליך מלכתחילה.
חזק כל הזמן, תזזיתי, ליצן החצר ומלך האחוזה באדם אחד.
אך עם הזמן גיליתי שאתה לא מלא ביטחון כמו שאתה משדר.
לפעמים היית צריך שאומר לך כמה אתה מיוחד,
ושבחרתי בך לא בגלל שאתה ה״הוא״, ה״אחד״.
אך לא חשבתי שיש בך יותר עצב מזה,
לא חשבתי שאתה מסתיר יותר מחוסר הביטחון הרגעי.
אני מנסה להיכנס אל נפשך,
אך חומה סדוקה, אך תמירה ומאיימת, חוסמת את דרכי.
אני מנסה לשבור את החומה, לעולם אמשיך לנסות.
אתה יודע שתמיד אשאר כאן בשבילך.
אפילו כשאתה כבר לא פה.
אפילו שבחרת לעזוב את העולם שלקח את נשמתך.
עוד שיר מסדרת הסלבים, הנושא פשוט לא מפסיק להעסיק את מחשבתי...
רק אתמול חשבתי לעצמי כמה כיף לי בזמן האחרון, כמה שאני בתקופה טובה, ושרק תימשך לעולם.
ואז היום עוד פעם קיבלתי את הדאון, מאופיר...
כי לא משנה מה, תמיד איכשהו אני אקבל את ההרגשה שאני לא מספיק.
כי אני אחלה, אבל מי צריך אבישג כשיש אופיר?
תמיד כשהיא שם זה הופך להיות "המופע של אופיר", ואני מקבלת הרגשה של 'סתם עוד אחת', צופה מהצד ולא חלק מהמופע הראשי.
כי כן, בסדר, אבישג זה אחלה, אבל יש את אופיר.
אני לא יודעת אם זה באמת משקף מציאות.
אולי אני נותנת למחשבות הרעות להשתלט עלי, ומחשבה יוצרת מציאות.
אולי בעצם החשיבה כך אני גורמת לזה לקרות.
אולי זה סתם הביטחון העצמי הירוד שלי.
מי צריך אותי כשיש אותה?
עדיף שאצטרף לשורת המעריצים, האנשים שמתפקעים מכל פעולה שהיא עושה.
שונאת להרגיש ככה.
שונאת להרגיש סוג ב'.
מספר 2.
החברה של.
להרגיש שיש מישהו יותר טוב ממני, לא משנה כמה ארצה ואשתדל.
וכל זה גורם לי להתהפך עליה ולאבד את החברות איתה לכמה זמן.
זמן אולי קצר, אבל משמעותי.
שונאת את זה.
ואולי תקראו את זה, ותגידו שזה לא נכון, ואני לא צריכה להרגיש ככה,
ואולי אפילו תנסו לעודד אותי ותגידו שאני יותר ממנה.
אבל אל תשכחו,
אתם לא מכירים אותה.
אתה מספר בדיחה גרועה,
משתדל שאת צחוקך הפרוע לא נוכל לראות.
אך משהו לא בסדר.
למה עיניך מתכסות בשכבה דקה של דמעות?
אנחנו יוצאים לטיול, מתרחקים מהאנשים.
אתה מתחמק ביעילות ומתוך הרגל מגל הזרים המקיף אותך.
אתה מדבר ומצחיק אותי ועושה שטויות כהרגלך.
אך הלחות נותרת קבועה בעיניך.
אתה מתנהג כה בטבעיות ומקסים אותי עם אישיותך,
כמו שאתה מצליח כל יום, כל שעה.
אבל... למה מדי פעם אתה צריך להסיט את המבט ולבהות,
לתת לנשמה הנוגה שלך לצאת ממך?
תמיד היית מסתורי, בגלל זה נמשכתי אליך מלכתחילה.
חזק כל הזמן, תזזיתי, ליצן החצר ומלך האחוזה באדם אחד.
אך עם הזמן גיליתי שאתה לא מלא ביטחון כמו שאתה משדר.
לפעמים היית צריך שאומר לך כמה אתה מיוחד,
ושבחרתי בך לא בגלל שאתה ה״הוא״, ה״אחד״.
אך לא חשבתי שיש בך יותר עצב מזה,
לא חשבתי שאתה מסתיר יותר מחוסר הביטחון הרגעי.
אני מנסה להיכנס אל נפשך,
אך חומה סדוקה, אך תמירה ומאיימת, חוסמת את דרכי.
אני מנסה לשבור את החומה, לעולם אמשיך לנסות.
אתה יודע שתמיד אשאר כאן בשבילך.
אפילו כשאתה כבר לא פה.
אפילו שבחרת לעזוב את העולם שלקח את נשמתך.
עוד שיר מסדרת הסלבים, הנושא פשוט לא מפסיק להעסיק את מחשבתי...
רק אתמול חשבתי לעצמי כמה כיף לי בזמן האחרון, כמה שאני בתקופה טובה, ושרק תימשך לעולם.
ואז היום עוד פעם קיבלתי את הדאון, מאופיר...
כי לא משנה מה, תמיד איכשהו אני אקבל את ההרגשה שאני לא מספיק.
כי אני אחלה, אבל מי צריך אבישג כשיש אופיר?
תמיד כשהיא שם זה הופך להיות "המופע של אופיר", ואני מקבלת הרגשה של 'סתם עוד אחת', צופה מהצד ולא חלק מהמופע הראשי.
כי כן, בסדר, אבישג זה אחלה, אבל יש את אופיר.
אני לא יודעת אם זה באמת משקף מציאות.
אולי אני נותנת למחשבות הרעות להשתלט עלי, ומחשבה יוצרת מציאות.
אולי בעצם החשיבה כך אני גורמת לזה לקרות.
אולי זה סתם הביטחון העצמי הירוד שלי.
מי צריך אותי כשיש אותה?
עדיף שאצטרף לשורת המעריצים, האנשים שמתפקעים מכל פעולה שהיא עושה.
שונאת להרגיש ככה.
שונאת להרגיש סוג ב'.
מספר 2.
החברה של.
להרגיש שיש מישהו יותר טוב ממני, לא משנה כמה ארצה ואשתדל.
וכל זה גורם לי להתהפך עליה ולאבד את החברות איתה לכמה זמן.
זמן אולי קצר, אבל משמעותי.
שונאת את זה.
ואולי תקראו את זה, ותגידו שזה לא נכון, ואני לא צריכה להרגיש ככה,
ואולי אפילו תנסו לעודד אותי ותגידו שאני יותר ממנה.
אבל אל תשכחו,
אתם לא מכירים אותה.