הסתכלתי היום בבוקר על תמונות של ילדים מהשכבה הקודמת שלי באינסטגרם וזה.
לא על הרבה ילדים, גיליתי שאני זוכרת ממש מעט מהם.
וואו, כמה זמן עבר.
כולן קיבוצניקית שוות כאלה עם טונות של עוקבים ומלא חברים.
במיוחד אחת,
קוראים לה שיר רימון.
היא רוקדת מ-ד-ה-י-ם!
יש לה אלף משהו עוקבים.
היא יפה.
חברותית.
קינאתי.
למה אני מי שאני?
אני ככ רוצה להיות כמוהן-
חברותית, דברנית, עם הרבה חברים...
אוף למה אני ככה?
אני לא רוצה,
רוצה שיהיו לי את המיומנויות האלה,
אני רוצה את הדבר הזה שיש להן, שלי אין.
מה זה בכלל?
הסתכלתי היום בבוקר על תמונות של ילדים מהשכבה הקודמת שלי באינסטגרם וזה.
לא על הרבה ילדים, גיליתי שאני זוכרת ממש מעט מהם.
וואו, כמה זמן עבר.
כולן קיבוצניקית שוות כאלה עם טונות של עוקבים ומלא חברים.
במיוחד אחת,
קוראים לה שיר רימון.
היא רוקדת מ-ד-ה-י-ם!
יש לה אלף משהו עוקבים.
היא יפה.
חברותית.
קינאתי.
למה אני מי שאני?
אני ככ רוצה להיות כמוהן-
חברותית, דברנית, עם הרבה חברים...
אוף למה אני ככה?
אני לא רוצה,
רוצה שיהיו לי את המיומנויות האלה,
אני רוצה את הדבר הזה שיש להן, שלי אין.
מה זה בכלל?