היום הגענו לווגאס.
ואני לא יודעת אם זה בגלל שהגעתי לכאן עם מצברוח בינוני או שבאמת העיר כך בעיני, אבל אני מוצאת אותה כל כך לא מושכת. עיירה שלאור יום נראית עלובה ומאובקת, קטנה ומסכנה. עיירות שעברנו על פניהן בדרך, עיירות של 20 תושבים הממוקמות בבידוד בעלות שכנים במרחק של 50 ק"מ לפחות, נראות הרבה יותר יפות והרבה פחות מדכאות ומעוררות רחמים בעיניי מווגאס הגדולה.
זו עיר פתטית בעיני, עיר שמסתירה את עליבותה בעזרת רחוב נוצץ אחד, כולו עשוי מפלסטיק ומזיוף. אין בה דבר אחד אמיתי בעיר הזאת, אלא חיקוי של ניו יורק, חיקוי של פריז, חיקוי וחיקוי ומסכה ונצנוץ כל כך בוהק עד שנהיה מעורר רחמים ברצונו להיות אמיתי, ובאמת הכל כך ברורה שהוא לא.
עיר שמדכאת אותי, של מהמרים וחסרי בית וחשפניות ואנשים שפשוט נשבים בזיוף הבוהק שמסתיר מאחוריו בעצם כלום, עיר חלולה וחסרת כל ייחוד משלה.
נכנסתי לחרא מצברוח, והיה לי עוד משהו לכתוב חוץ מהאכזבה שלי מווגאס, מחשבה שעלתה לי בנסיעה ארוכה ביותר לגראנד קניון.
הפחד הגדול שלי.
כמו בנאדם ממוצע, גם לי יש פחדים. לכולם יש אותם וכולם מתמודדים איתם, לרובנו יש אפילו את אותם פחדים.
כשאני חושבת על זה, יש לי הרבה פחדים.
אבל אני חושבת שהגדול מכולם הוא ההרגשה שאני עושה את זה לא נכון.
שמשהו לא בסדר, שלא ככה זה אמור להיות.
החיים.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מנסה למצוא תשובות לכל מיני שאלות; על עצמי, על החיים, על אנשים אחרים, כאלה שאני מכירה וכאלה שפחות וכאלה שבכלל לא.
ואלה שאלות שאין עליהן תשובות, וזה משהו שקשה לי לקבל.
כמו הציטוט הזה שראיתי פעם-
׳מה׳ ו׳אם׳ הן מילות בלתי מזיקות כשהן באות בנפרד, אבל כשהן מתחברות הן מסוכנות להפליא.
אז כל מיני כאלה, שאני מנסה ללמוד להשלים עם העובדה שככה זה, אני לא יכולה לדעת תשובות להכל, אם זה נכון או לא נכון וכו׳.
פשוט במקום לתור אחר תשובות בדרך ללא מוצא, במבוך מעגלי שרק מחזיר אותי לאותו מקום וגורם לתסכול, במקום זה פשוט ללכת עם הלב שלי.
לא משנה אם זה נכון או לא, פשוט להאמין במה שנראה לי.
הרבה אנשים מפחדים או מתעסקים בנושאים שקשורים לאהבה, ואני מוצאת את הנושא הזה כבכלל לא נוכח בחיי.
מה שלמרבה האירוניה יוצר גם פחד, פחד שמתקשר גם לפחד הגדול- האם זה בסדר שאין לי חיי אהבה או משהו שצריך להיות לי בתור נערה מתבגרת?
פחד להישאר בתולה זקנה, פחד שאולי זה לא צריך להיות ככה, כל מיני שטויות...
ואין לי דרך להתמודד עם זה, זה תסכול עצמי.
טוב אל תתייחסו לזה ברצינות, נכנסתי למצברוח עמוק ופואטי.
אני צריכה מוזיקה ואוכל.
היום הגענו לווגאס.
ואני לא יודעת אם זה בגלל שהגעתי לכאן עם מצברוח בינוני או שבאמת העיר כך בעיני, אבל אני מוצאת אותה כל כך לא מושכת. עיירה שלאור יום נראית עלובה ומאובקת, קטנה ומסכנה. עיירות שעברנו על פניהן בדרך, עיירות של 20 תושבים הממוקמות בבידוד בעלות שכנים במרחק של 50 ק"מ לפחות, נראות הרבה יותר יפות והרבה פחות מדכאות ומעוררות רחמים בעיניי מווגאס הגדולה.
זו עיר פתטית בעיני, עיר שמסתירה את עליבותה בעזרת רחוב נוצץ אחד, כולו עשוי מפלסטיק ומזיוף. אין בה דבר אחד אמיתי בעיר הזאת, אלא חיקוי של ניו יורק, חיקוי של פריז, חיקוי וחיקוי ומסכה ונצנוץ כל כך בוהק עד שנהיה מעורר רחמים ברצונו להיות אמיתי, ובאמת הכל כך ברורה שהוא לא.
עיר שמדכאת אותי, של מהמרים וחסרי בית וחשפניות ואנשים שפשוט נשבים בזיוף הבוהק שמסתיר מאחוריו בעצם כלום, עיר חלולה וחסרת כל ייחוד משלה.
נכנסתי לחרא מצברוח, והיה לי עוד משהו לכתוב חוץ מהאכזבה שלי מווגאס, מחשבה שעלתה לי בנסיעה ארוכה ביותר לגראנד קניון.
הפחד הגדול שלי.
כמו בנאדם ממוצע, גם לי יש פחדים. לכולם יש אותם וכולם מתמודדים איתם, לרובנו יש אפילו את אותם פחדים.
כשאני חושבת על זה, יש לי הרבה פחדים.
אבל אני חושבת שהגדול מכולם הוא ההרגשה שאני עושה את זה לא נכון.
שמשהו לא בסדר, שלא ככה זה אמור להיות.
החיים.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מנסה למצוא תשובות לכל מיני שאלות; על עצמי, על החיים, על אנשים אחרים, כאלה שאני מכירה וכאלה שפחות וכאלה שבכלל לא.
ואלה שאלות שאין עליהן תשובות, וזה משהו שקשה לי לקבל.
כמו הציטוט הזה שראיתי פעם-
׳מה׳ ו׳אם׳ הן מילות בלתי מזיקות כשהן באות בנפרד, אבל כשהן מתחברות הן מסוכנות להפליא.
אז כל מיני כאלה, שאני מנסה ללמוד להשלים עם העובדה שככה זה, אני לא יכולה לדעת תשובות להכל, אם זה נכון או לא נכון וכו׳.
פשוט במקום לתור אחר תשובות בדרך ללא מוצא, במבוך מעגלי שרק מחזיר אותי לאותו מקום וגורם לתסכול, במקום זה פשוט ללכת עם הלב שלי.
לא משנה אם זה נכון או לא, פשוט להאמין במה שנראה לי.
הרבה אנשים מפחדים או מתעסקים בנושאים שקשורים לאהבה, ואני מוצאת את הנושא הזה כבכלל לא נוכח בחיי.
מה שלמרבה האירוניה יוצר גם פחד, פחד שמתקשר גם לפחד הגדול- האם זה בסדר שאין לי חיי אהבה או משהו שצריך להיות לי בתור נערה מתבגרת?
פחד להישאר בתולה זקנה, פחד שאולי זה לא צריך להיות ככה, כל מיני שטויות...
ואין לי דרך להתמודד עם זה, זה תסכול עצמי.
טוב אל תתייחסו לזה ברצינות, נכנסתי למצברוח עמוק ופואטי.
אני צריכה מוזיקה ואוכל.