טוב, אז אחרי ל"ג בעומר לא כתבתי פה, למרות שרציתי בהתחלה, בגלל שלא היה משהו.
שוב.
אבל עצרתי בעצמי, כי הגעתי למסקנה שלא עושה לי טוב לשבת בבית אחרי הבילוי ולהעלות שוב את כל רגשות החרא המגוונים שצפו בי.
כמו שאופיר אמרה בשלב מאוחר של הלילה-
"הבנתי מה הבעיה שלנו, של כולנו."
"מה?"
"אנחנו חושבים יותר מדי."
וזה כל כך נכון, וזה חלק מהסיבה שבגללה לא רציתי לכתוב על ל"ג.
אבל יש משהו משם שאני כן רוצה לדבר עליו.
קודם אני אספר בכלליות מה שהיה שם בערך, בלי להיכנס לפרטים, כי אני יודעת שזה יכול להיגמר בשלושים עמודים.. (:
החלטנו השנה לעשות קמפינג בים, רעיון שאני ואופיר רצינו לבצע כבר הרבה זמן, אז החלטנו להלביש אותו על ל"ג.
הגענו מאוחר מדי, כמובן בגלל פרינססה אופיר שלוקח לה שנים להתארגן (מי ישמע, כולה הולכת לים!)
אז היה קצת חושך עד שפרקנו הכל מהאוטו לחוף ועד שהתחלנו להעמיד את כל האוהלים והדברים ולסדר.
אז כבר אז התעצבנתי קצת, גם על הארגון הקלוקל וגם על זה שאף אחד מהבנים כמעט לא עזר (היינו אופיר, התאומים, אורן, תומר ואני) ואף אחד שם לא ידע לתקוע יתדות באוהל, אז עף לי האוהל והלכו לי ארבע יתדות (שאני מתפללת שאבא שלי לא שם לב אליהן).
בכל מקרה, נעזוב את זה.
התעצבנתי קצת אבל השתדלתי להשתחרר כי אורן נהיה מעופף חמוד מהבירה (הוא פשוט קורע, הוא משתכר מחצי בקבוק בירה ומכמות נכבדת של וודקה בדיוק אותו הדבר). השתדלתי להתעלם מאופיר, שנראה שהבירה עלתה לה לראש והיא נהייתה שיכורה שאני לא סובלת (גם רן שם לב לזה, כי גם הוא לא סובל אותה ככה. כשאני חושבת על זה, הוא די יכול להבין אותי בעניינים שקשורים אליה).
אבל בכל זאת נהייתי עצבנית.
אני כל כך שונאת את זה, שאני לא מצליחה לשלוט בזה.
שונאת.
בכל מקרה, הייתי עצבנית ובאיזשהו שלב אופיר באה (מאוחר מדי לטעמי אבל אני מדברת שטויות) וניסתה לדובב אותי.
אני כבר לא כל כך זוכרת מה...
אמרתי לה שאני שונאת אותה שיכורה (אפילו קצת מעופפת מפאקינג בירה), ובסופו של דבר הגענו לחלק בשיחה (סורי שאני לא כ"כ זוכרת איך), שהיא אמרה לי שברור לה שאני לא מעריכה את עצמי מספיק.
והאמת, שהרגשתי כזאת הקלה ושמחה, כאילו, היא באמת רואה את זה.
מישהו שם לב...
אז זהו, זה מה שרציתי לדבר עליו.
היא אמרה שאני מדהימה ויש בי כל כך הרבה דברים שברור לה שאני לא רואה ושזו זכות של כל אחד להיות לידי...
ואני כזה 'פחחח בסדר בסדר.'
כי אני מבינה מה היא אומרת, הבנתי שלדעתה אני מדהימה ושאני לא מעריכה את עצמי.
אבל אני פשוט לא מצליחה לראות את זה.
הלוואי שהייתי יכולה, באמת.
אבל אני פשוט לא.
כאילו, אני כמו הבנות האלה, ויש המון כאלה כמו שכל מי שקורא כאן בטח יודע טוב, שלא מבסוטות מהגוף שלהן, שלא רואות כמה יפות הן, שלא רואות שלא צריך להיות 40 קילו כדי להיות יפה, שאפשר לשקול 60 קילו ו70 קילו ו100 קילו ולהרגיש הכי פצצה בעולם, אפילו שהבטן מבצבצת ממש טיפה מעל הקו של המכנסיים או שאפילו שהירכיים קצת נוגעות אחת בשנייה.
ואני משתגעת כשאני רואה בנות כאלה, למה את לא רואות?
אבל עכשיו אני מבינה שאני בדיוק כמוהן, פשוט שאצלי זה בא מהפנימיות.
ואני קצת מבינה אותן, כי לא משנה כמה יגידו לי, אני עדיין לא חושבת שיש לי כזה אופי מדהים.
אני יכולה לומר בהכי כנות שיש, שאם הייתה עוד ילדה כמוני, שכפול שלי ממש באותו גיל ועם אותו האופי בדיוק,
לא הייתי סובלת אותה.
ללא ספק.
אולי זה חלק מזה.
מעולם לא חשבתי שיהיה לי קשה לקבל את עצמי.
האמת שאני לא רואה את זה ככה, כקושי לקבל את עצמי.
אני מקבלת את עצמי, זאת מי שאני.
אבל קשה לי לחשוב שמישהו רוצה לדבר איתי רק בגלל שאני מעניינת.
אם מישהו בא ומתחיל לדבר איתי, אני ישר חושבת שזה או בגלל שאין לו עם מי לדבר, או בגלל שאני ליד אופיר.
והאפשרות השנייה, זאת המחשבה הכי גרועה ונוראית שיכולה להיות לי.
כי מחשבה יוצרת מציאות, ואז אני מתפלאת למה אנשים מתעלמים ממני כשאני ליד אופיר.
בדרך כלל הייתי מוסיפה כאן עוד פסקה, שהפואנטה שלה היא משהו כמו-
טוב, אבל זה שטויות, אני חייבת להתחיל להאמין בעצמי, להאמין לאנשים שאני אוהבת שאומרים לי שאני מדהימה.
אבל לא משנה כמה אני אגיד לעצמי,
יש הבדל עצום בין לומר לעצמך משהו, לבין להאמין במה שאתה אומר לעצמך.
אני פשוט יודעת שלא משנה כמה אגיד וכמה יגידו לי,
קשה לי להאמין בזה.
הלוואי שהייתי רואה...
טוב, אז אחרי ל"ג בעומר לא כתבתי פה, למרות שרציתי בהתחלה, בגלל שלא היה משהו.
שוב.
אבל עצרתי בעצמי, כי הגעתי למסקנה שלא עושה לי טוב לשבת בבית אחרי הבילוי ולהעלות שוב את כל רגשות החרא המגוונים שצפו בי.
כמו שאופיר אמרה בשלב מאוחר של הלילה-
"הבנתי מה הבעיה שלנו, של כולנו."
"מה?"
"אנחנו חושבים יותר מדי."
וזה כל כך נכון, וזה חלק מהסיבה שבגללה לא רציתי לכתוב על ל"ג.
אבל יש משהו משם שאני כן רוצה לדבר עליו.
קודם אני אספר בכלליות מה שהיה שם בערך, בלי להיכנס לפרטים, כי אני יודעת שזה יכול להיגמר בשלושים עמודים.. (:
החלטנו השנה לעשות קמפינג בים, רעיון שאני ואופיר רצינו לבצע כבר הרבה זמן, אז החלטנו להלביש אותו על ל"ג.
הגענו מאוחר מדי, כמובן בגלל פרינססה אופיר שלוקח לה שנים להתארגן (מי ישמע, כולה הולכת לים!)
אז היה קצת חושך עד שפרקנו הכל מהאוטו לחוף ועד שהתחלנו להעמיד את כל האוהלים והדברים ולסדר.
אז כבר אז התעצבנתי קצת, גם על הארגון הקלוקל וגם על זה שאף אחד מהבנים כמעט לא עזר (היינו אופיר, התאומים, אורן, תומר ואני) ואף אחד שם לא ידע לתקוע יתדות באוהל, אז עף לי האוהל והלכו לי ארבע יתדות (שאני מתפללת שאבא שלי לא שם לב אליהן).
בכל מקרה, נעזוב את זה.
התעצבנתי קצת אבל השתדלתי להשתחרר כי אורן נהיה מעופף חמוד מהבירה (הוא פשוט קורע, הוא משתכר מחצי בקבוק בירה ומכמות נכבדת של וודקה בדיוק אותו הדבר). השתדלתי להתעלם מאופיר, שנראה שהבירה עלתה לה לראש והיא נהייתה שיכורה שאני לא סובלת (גם רן שם לב לזה, כי גם הוא לא סובל אותה ככה. כשאני חושבת על זה, הוא די יכול להבין אותי בעניינים שקשורים אליה).
אבל בכל זאת נהייתי עצבנית.
אני כל כך שונאת את זה, שאני לא מצליחה לשלוט בזה.
שונאת.
בכל מקרה, הייתי עצבנית ובאיזשהו שלב אופיר באה (מאוחר מדי לטעמי אבל אני מדברת שטויות) וניסתה לדובב אותי.
אני כבר לא כל כך זוכרת מה...
אמרתי לה שאני שונאת אותה שיכורה (אפילו קצת מעופפת מפאקינג בירה), ובסופו של דבר הגענו לחלק בשיחה (סורי שאני לא כ"כ זוכרת איך), שהיא אמרה לי שברור לה שאני לא מעריכה את עצמי מספיק.
והאמת, שהרגשתי כזאת הקלה ושמחה, כאילו, היא באמת רואה את זה.
מישהו שם לב...
אז זהו, זה מה שרציתי לדבר עליו.
היא אמרה שאני מדהימה ויש בי כל כך הרבה דברים שברור לה שאני לא רואה ושזו זכות של כל אחד להיות לידי...
ואני כזה 'פחחח בסדר בסדר.'
כי אני מבינה מה היא אומרת, הבנתי שלדעתה אני מדהימה ושאני לא מעריכה את עצמי.
אבל אני פשוט לא מצליחה לראות את זה.
הלוואי שהייתי יכולה, באמת.
אבל אני פשוט לא.
כאילו, אני כמו הבנות האלה, ויש המון כאלה כמו שכל מי שקורא כאן בטח יודע טוב, שלא מבסוטות מהגוף שלהן, שלא רואות כמה יפות הן, שלא רואות שלא צריך להיות 40 קילו כדי להיות יפה, שאפשר לשקול 60 קילו ו70 קילו ו100 קילו ולהרגיש הכי פצצה בעולם, אפילו שהבטן מבצבצת ממש טיפה מעל הקו של המכנסיים או שאפילו שהירכיים קצת נוגעות אחת בשנייה.
ואני משתגעת כשאני רואה בנות כאלה, למה את לא רואות?
אבל עכשיו אני מבינה שאני בדיוק כמוהן, פשוט שאצלי זה בא מהפנימיות.
ואני קצת מבינה אותן, כי לא משנה כמה יגידו לי, אני עדיין לא חושבת שיש לי כזה אופי מדהים.
אני יכולה לומר בהכי כנות שיש, שאם הייתה עוד ילדה כמוני, שכפול שלי ממש באותו גיל ועם אותו האופי בדיוק,
לא הייתי סובלת אותה.
ללא ספק.
אולי זה חלק מזה.
מעולם לא חשבתי שיהיה לי קשה לקבל את עצמי.
האמת שאני לא רואה את זה ככה, כקושי לקבל את עצמי.
אני מקבלת את עצמי, זאת מי שאני.
אבל קשה לי לחשוב שמישהו רוצה לדבר איתי רק בגלל שאני מעניינת.
אם מישהו בא ומתחיל לדבר איתי, אני ישר חושבת שזה או בגלל שאין לו עם מי לדבר, או בגלל שאני ליד אופיר.
והאפשרות השנייה, זאת המחשבה הכי גרועה ונוראית שיכולה להיות לי.
כי מחשבה יוצרת מציאות, ואז אני מתפלאת למה אנשים מתעלמים ממני כשאני ליד אופיר.
בדרך כלל הייתי מוסיפה כאן עוד פסקה, שהפואנטה שלה היא משהו כמו-
טוב, אבל זה שטויות, אני חייבת להתחיל להאמין בעצמי, להאמין לאנשים שאני אוהבת שאומרים לי שאני מדהימה.
אבל לא משנה כמה אני אגיד לעצמי,
יש הבדל עצום בין לומר לעצמך משהו, לבין להאמין במה שאתה אומר לעצמך.
אני פשוט יודעת שלא משנה כמה אגיד וכמה יגידו לי,
קשה לי להאמין בזה.
הלוואי שהייתי רואה...