״אמא, מה הם כל הדברים האלו?״
״איפה מצאת אותם, יקירה?״ אמא נראתה מודאגת כשראתה את הארגז שהוצאתי מהארון הישן.
״למעלה, בארון שאף אחד לא פותח. חיפשתי דפי משבצות ולא מצאתי בשום מקום.״
״אז החלטת להוציא דברים שאינך יודעת מה הם או של מי?״ אמא נראתה רגוזה במקצת.
״מה זה?״ שאלתי אותה, מתעלמת משאלתה, ״זה היה בארון הזה כנראה שנים, כי אף אחד לא פותח אותו. זה חייב להיות שלנו.״
״החזירי את זה לשם,״ אמרה אמא, ״מיד.״
העפתי לעברה מבט זועף, ״את יודעת לפחות איפה יש דפים?״ שאלתי. היא לא ענתה, ונראתה מרחפת למקומות שלא נודעים לי.
חזרתי אל המחסן בכוונה להחזיר את הארגז אל מקומו, אך בשעה שניסיתי לדחוס אותו לארון כמו שהיה במצבו הקודם, ביבצו אלי פנים מוכרות, פנים שלא ראיתי כבר כמה ימים כי הוא נסע. פנים שלא ראיתי מחייכות כבר שנים, אך בתמונה הן מחייכות חיוך קורן.
שלפתי את התמונה, ועיניו הנוצצות של אבי הסתכלו אלי במבט משועשע, כשידו חובקת גבר אחר.
שניהם נאים, אבא נראה כה צעיר, ובאותה מידה כה חי, כמו שלא ראיתי אותו המון זמן.
התיישבתי על הרצפה עם התמונה בידי והתחלתי לחשוב. אני יודעת שאבא היה פעם נודע בחברה, אך לא יותר מדי. אני יודעת שהוא נוסע הרבה, ואני יודעת שיש שמועות על סמים ואלכוהול, אך אני מעדיפה להתרחק מסוג כזה של רכילות.
הוצאתי את הארגז מהארון והנחתי אותו לידי על הרצפה.
פתחתי אותו, ומוחי לא יכל להכיל את מה שעיני גילו.
עולם ומלואו נפתח בפני, עולם ומלואו בתוך ארגז קרטון בארון ישן בחדר מאובק.
תמונות של אבא צעיר, שמח וקורן.
ומפורסם. מפורסם מאוד.
לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך.
שלפתי מהארגז פרס אחר פרס שהוא ולהקתו הישנה זכו בהם, ותמונות נוספות בהם הם נראים חבוקים וצוחקים תמידית.
התמונות הרבות ביותר היו של אבא שלי והגבר מהתמונה הראשונה שבצבצה אלי, בהם הם מחובקים לרוב, מסתכלים אחד על השני במבט שאנשים שלא היו מכירים את אבא היו עלולים לחשוב ש... הם מאוהבים.
אבל בעצם... עד כמה אני מכירה את אבא?
שלפתי מתחתית הארגז אלבום, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. שמתי את הישן מבניהם בטייפ ישן שהיה לידי, והאזנתי לשירים הישנים.
לאבא היה קול של מלאך.
הרגשתי שגיליתי חיים אחרים, חיים שאולי לא הייתי מוזמנת אליהם.
ובתחתית הארגז, הונחה כתבה אחת ויחידה, שהבנתי לפי התאריכים עליה ועל האלבומים, שנכתבה אחרי האלבום האחרון שמצאתי.
ובה קיימת תמונה שונה משאר התמונות שמצאתי.
ששת החברים בלהקה, כולל אבי, מרוחקים, קפואים, כועסים, חסרי קשר עין.
קראתי את הכתבה בעוד האלבום השלישי מתנגן לו ברקע, המספרת על התפרקות הלהקה.
התאכזבתי, אך הרגשתי שסוף סוף הבנתי את אבא.
זכיתי להכיר אותו לפני שנכבה, כשעוד היה בחיים.
לפתע אמא נכנסה בסערה אל החדר, ראתה את כל הדברים מהארגז פזורים מסביבי ושמעה את הטייפ מנגן, והותקפה בכעס שהושלך ישירות עלי.
היא החלה לצעוק, ואיכשהו הבנתי שלא עלי היא כועסת.
היא אבודה, ועצובה, ושבורה, בדיוק כמו אבא.
לאחר שנרגעה, עם דמעות בעיניה, היא התיישבה לידי ואמרה לי לשים את האלבום הרביעי, כי נגמר השלישי.
ולאחר שלושה שירים היא החלה לספר לי את הסיפור המורחב.
כי כל מה שאני ראיתי, זה רק מה שהתקשורת בחרה להראות. כל השאר טוטא מתחת לשטיח.
היא סיפרה לי על איך שהלהקה הוקמה, לגמרי במקרה.
סיפור מצחיק שהתחיל מתחרות כשרונות סתמית בבית ספר, והסתיים בלהקה מספר אחד בעולם.
היא סיפרה לי על האדם שמופיע עם אבא בתמונה הראשונה. הם לא הכירו לפני הלהקה, ובעצם כשהיו יחד בלהקה והחלו להתפרסם, הם התאהבו אחד בשני.
אך המנהלים של הלהקה אסרו עליהם להיות ביחד. הם נתנו לשניהם חברות מזויפות, וכך אמא הכירה אותו. הם נאלצו לחיות בנפרד ולשמור את הסוד הזה במשך נצח. לפעמים היו חומקים בסתר, אך הדבר הוביל לעונש מצד מנהלי הלהקה, עונש של סכסוך מכוון בניהם לבין שאר חברי הלהקה, שלא ידעו את הסוד.
לבסוף אחד הסכסוכים המכוונים של המנהלים הוביל לריב מאוד גדול בניהם, מה שגרם לפירוק הלהקה, ולפרידה בין אבא לאהבתו.
וכך מצאנו את עצמנו, אני ואמא, חבוקות על הרצפה במחסן הישן, בוכות אחת על כתפה של השנייה, בעוד האלבום הרביעי מנגן את שיריו האחרונים. דמעותינו לא התייבשו זמן רב, אך כשאבא היה אמור לחזור הביתה, אמא הזהירה אותי.
אסור לומר לו כלום, אסור להראות לו שאני יודעת.
וכך היה, עוד סוד שהצטבר לו לאוסף הסודות המשפחתי. אבא חזר הביתה עם אותה ריקנות חלולה בעיניו, וכשהסתכלתי עליהן, לרגע היה נראה שמשהו מבליח בהן, והוא יודע. אך הרגע הזה חלף, ובלי לומר שלום אבא הלך והסתגר בחדרו.
סיפור - סדרת הסלבים
״אמא, מה הם כל הדברים האלו?״
״איפה מצאת אותם, יקירה?״ אמא נראתה מודאגת כשראתה את הארגז שהוצאתי מהארון הישן.
״למעלה, בארון שאף אחד לא פותח. חיפשתי דפי משבצות ולא מצאתי בשום מקום.״
״אז החלטת להוציא דברים שאינך יודעת מה הם או של מי?״ אמא נראתה רגוזה במקצת.
״מה זה?״ שאלתי אותה, מתעלמת משאלתה, ״זה היה בארון הזה כנראה שנים, כי אף אחד לא פותח אותו. זה חייב להיות שלנו.״
״החזירי את זה לשם,״ אמרה אמא, ״מיד.״
העפתי לעברה מבט זועף, ״את יודעת לפחות איפה יש דפים?״ שאלתי. היא לא ענתה, ונראתה מרחפת למקומות שלא נודעים לי.
חזרתי אל המחסן בכוונה להחזיר את הארגז אל מקומו, אך בשעה שניסיתי לדחוס אותו לארון כמו שהיה במצבו הקודם, ביבצו אלי פנים מוכרות, פנים שלא ראיתי כבר כמה ימים כי הוא נסע. פנים שלא ראיתי מחייכות כבר שנים, אך בתמונה הן מחייכות חיוך קורן.
שלפתי את התמונה, ועיניו הנוצצות של אבי הסתכלו אלי במבט משועשע, כשידו חובקת גבר אחר.
שניהם נאים, אבא נראה כה צעיר, ובאותה מידה כה חי, כמו שלא ראיתי אותו המון זמן.
התיישבתי על הרצפה עם התמונה בידי והתחלתי לחשוב. אני יודעת שאבא היה פעם נודע בחברה, אך לא יותר מדי. אני יודעת שהוא נוסע הרבה, ואני יודעת שיש שמועות על סמים ואלכוהול, אך אני מעדיפה להתרחק מסוג כזה של רכילות.
הוצאתי את הארגז מהארון והנחתי אותו לידי על הרצפה.
פתחתי אותו, ומוחי לא יכל להכיל את מה שעיני גילו.
עולם ומלואו נפתח בפני, עולם ומלואו בתוך ארגז קרטון בארון ישן בחדר מאובק.
תמונות של אבא צעיר, שמח וקורן.
ומפורסם. מפורסם מאוד.
לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך.
שלפתי מהארגז פרס אחר פרס שהוא ולהקתו הישנה זכו בהם, ותמונות נוספות בהם הם נראים חבוקים וצוחקים תמידית.
התמונות הרבות ביותר היו של אבא שלי והגבר מהתמונה הראשונה שבצבצה אלי, בהם הם מחובקים לרוב, מסתכלים אחד על השני במבט שאנשים שלא היו מכירים את אבא היו עלולים לחשוב ש... הם מאוהבים.
אבל בעצם... עד כמה אני מכירה את אבא?
שלפתי מתחתית הארגז אלבום, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. שמתי את הישן מבניהם בטייפ ישן שהיה לידי, והאזנתי לשירים הישנים.
לאבא היה קול של מלאך.
הרגשתי שגיליתי חיים אחרים, חיים שאולי לא הייתי מוזמנת אליהם.
ובתחתית הארגז, הונחה כתבה אחת ויחידה, שהבנתי לפי התאריכים עליה ועל האלבומים, שנכתבה אחרי האלבום האחרון שמצאתי.
ובה קיימת תמונה שונה משאר התמונות שמצאתי.
ששת החברים בלהקה, כולל אבי, מרוחקים, קפואים, כועסים, חסרי קשר עין.
קראתי את הכתבה בעוד האלבום השלישי מתנגן לו ברקע, המספרת על התפרקות הלהקה.
התאכזבתי, אך הרגשתי שסוף סוף הבנתי את אבא.
זכיתי להכיר אותו לפני שנכבה, כשעוד היה בחיים.
לפתע אמא נכנסה בסערה אל החדר, ראתה את כל הדברים מהארגז פזורים מסביבי ושמעה את הטייפ מנגן, והותקפה בכעס שהושלך ישירות עלי.
היא החלה לצעוק, ואיכשהו הבנתי שלא עלי היא כועסת.
היא אבודה, ועצובה, ושבורה, בדיוק כמו אבא.
לאחר שנרגעה, עם דמעות בעיניה, היא התיישבה לידי ואמרה לי לשים את האלבום הרביעי, כי נגמר השלישי.
ולאחר שלושה שירים היא החלה לספר לי את הסיפור המורחב.
כי כל מה שאני ראיתי, זה רק מה שהתקשורת בחרה להראות. כל השאר טוטא מתחת לשטיח.
היא סיפרה לי על איך שהלהקה הוקמה, לגמרי במקרה.
סיפור מצחיק שהתחיל מתחרות כשרונות סתמית בבית ספר, והסתיים בלהקה מספר אחד בעולם.
היא סיפרה לי על האדם שמופיע עם אבא בתמונה הראשונה. הם לא הכירו לפני הלהקה, ובעצם כשהיו יחד בלהקה והחלו להתפרסם, הם התאהבו אחד בשני.
אך המנהלים של הלהקה אסרו עליהם להיות ביחד. הם נתנו לשניהם חברות מזויפות, וכך אמא הכירה אותו. הם נאלצו לחיות בנפרד ולשמור את הסוד הזה במשך נצח. לפעמים היו חומקים בסתר, אך הדבר הוביל לעונש מצד מנהלי הלהקה, עונש של סכסוך מכוון בניהם לבין שאר חברי הלהקה, שלא ידעו את הסוד.
לבסוף אחד הסכסוכים המכוונים של המנהלים הוביל לריב מאוד גדול בניהם, מה שגרם לפירוק הלהקה, ולפרידה בין אבא לאהבתו.
וכך מצאנו את עצמנו, אני ואמא, חבוקות על הרצפה במחסן הישן, בוכות אחת על כתפה של השנייה, בעוד האלבום הרביעי מנגן את שיריו האחרונים. דמעותינו לא התייבשו זמן רב, אך כשאבא היה אמור לחזור הביתה, אמא הזהירה אותי.
אסור לומר לו כלום, אסור להראות לו שאני יודעת.
וכך היה, עוד סוד שהצטבר לו לאוסף הסודות המשפחתי. אבא חזר הביתה עם אותה ריקנות חלולה בעיניו, וכשהסתכלתי עליהן, לרגע היה נראה שמשהו מבליח בהן, והוא יודע. אך הרגע הזה חלף, ובלי לומר שלום אבא הלך והסתגר בחדרו.
סיפור - סדרת הסלבים