כאן המקום הוא מושלם.
השמש זורחת ומחממת את האזור.
העצים גדולים ומלבלבים בפריחתם, אבקת הפרחים נושרת בעדינות אל הקרקע ומייצרת אשליה של אוויר נוצץ.
הפרחים שעל הקרקע מתנועעים ברוח הנושבת, מתכופפים אל האדמה הלחה, כאילו כדי לשאוב מרעננותה.
החרקים הידידותיים, הפרפרים והדבורים מזמזמים כולם בעליצות, מעופפים בינות לעשבים הרכים.
באמצע המקום המושלם הזה עומד לו בית יפהפה.
בית שגגו אדום ונוצץ,
בית בעל דלת עץ סגורה וחלון פתוח ללא זכוכית או רשת, כדי שבני הבית יוכלו להרגיש את הטבע במלואו.
המקום הוא מושלם.
אבל כשמתקרבים, אם טוב-טוב מביטים,
רואים כמה הכל לא מושלם.
השמש נעוצה במעלה השמיים נטולי העננים כמאיימת לשרוף הכל ברגע.
העצים גדולים כל כך רק כי הם מייחלים להגיע כמה שיותר גבוה, ולהתרחק מהמקום ההוא. אבקת הפרחים שנושרת מהם, היא בעצם דמעות שנופלות אל הקרקע.
הרוח נושבת כאיום שקט, מכופפת את הפרחים היפים במטרה לשבור את רוחם.
החרקים, הדבורים והפרפרים, באמת מזמזמים. אך לא מצחוק, אלא כקוראים לעזרה בשעת מצוקה, מעופפים בקדחתנות, לא יודעים שלווה מרוב חוסר אונים.
הבית היפה,
רעפיו אדומים מדם שנשפך.
דלתו סגורה פשוט כי היא מסרבת להיפתח.
וכשמתקרבים אל החלון, רואים שפעם היתה מקובעת בו זכוכית, שעכשיו היא מרוסקת על האדמה היבשה.
שוב תקף אותי הדיכאון הבלתי מוסבר.
נמאס לי ממנו כל כך.
נמאס לי ממי שאני.
רוצה להשתנות.
לא יודעת איך.
;){kind=link}