כך היא לעולם תהיה.
נושאת איתה מסך דק של ריחוק לכל מקום אשר תלך.
כמעט אף אחד לא חודר את המסך, כמעט אף אחד לא מגיע אל מעמקי מחשבתה.
לפעמים לשם אפילו היא לא מגיעה.
כששואלים אותה אם משהו לא בסדר, היא עונה אוטומטית- 'לא, בסך הכל אני עייפה.' לאחר מכן מתחרטת שלא שיתפה.
זה המסך שמרחיק ממנה אנשים, כי הם מרגישים שהוא נוכח.
המסך הזה מגן עליה. אולי למעשה מזיק.
בגלל המסך הזה אף אחד לא נכנס פנימה,
לפעמים אפילו לא היא.
באמת שנמאס לי מהמסך הזה...
הוא פשוט דוחה מעלי אנשים. מרתיע.
נמאס לי להרגיש מרוחקת, להרגיש שאני לא מסוגלת להיות קרובה כמעט עם אף אחד, להרגיש שאני לא מצליחה לשתף, שאני אף פעם לא מתייחסת אל אנשים כחשובים לי מספיק כדי שאחלוק איתם...
אני תמיד אשאר מרוחקת.
מנותקת.





































