היום עבר עלי נורא.
כמעט נורא לגמרי, אבל לא, סתם נורא, כי באיזשהו שלב הצלחתי להתאושש מהדיכאון הפתאומי הזה שתקף אותי פתאום משום מקום.
זה הדאון הזה שיש לי כבר מיום שישי,
כשישבתי בבית והרגשתי כל כך עלובה וחסרת חיים, נטולת חברים ובודדה כמו שלא הרגשתי המון המון זמן.
התבאסתי על זה שיש לי כל כך מעט חברים ואנשים בחיי, ושאנחנו בקושי נפגשים ובקושי יוצאים...
כעסתי כל כך על האופי המחורבן שלי,
ועל זה שאני לא מצליחה להכיר אנשים ובגלל זה אני בעלת כל כך מעט חברים.
חיים פתטיים יש לי, כל היום יושבת לבד...
למרות שכיף לי לבד, אבל במידה.
אני כבר מרגישה פתטית.
ובכלל, ההרגשה הכי נוראה,
היא המחשבה שאני מבזבזת את שנות נעוריי ולא מבלה אותם ולא נהנת.
זאת מחשבה שפשוט מסובבת סכין שתקועה לי בבטן, נועצת אותה עמוק.
מחשבה על הזמן המבוזבז הזה, שבו אני יכולה כל כך להנות.
אבל פשוט...
אין לי את הכישורים לזה.
למה אני לא חברותית?
למה אני כזאת עלובה?
אוף, לא בא לי, אני לא רוצה!
רוצה ללכת, לעבור למקום אחר ולפתוח דף חדש.
כי הרבה יותר קל להשתנות ולהפוך לבן אדם שאני כל כך רוצה להיות מול אנשים שבחיים לא הכרתי,
מאשר מול אנשים שאני כבר מכירה תקופה מסוימת, אנשים שמכירים אותי.
היום בבוקר ההרגשה הנוראה הזאת ממש תקפה אותי והייתי ממש בדאון רציני...
כל היום זה עמד לי בגרון וכל כך רציתי לשתף מישהו, רציתי לומר לאופיר...
אבל לא הצלחתי להביא את עצמי ללומר לה משהו, רק עכשיו שלחתי לה אסמס מסכן על מה שעבר עלי היום, כי כנראה שאין לי מספיק אומץ וביטחון לומר לה בפנים או בטלפון...
בכל מקרה...
באתי לבית ספר עם הכי באסה,
וכולה למה ציפיתי? מה רציתי?
חיבוק אוהב משוהם,
חיוך ענקי מאופיר וחיבוק דוב שמח לכבוד התספורת החדשה?
זה יותר מדי?
כנראה שכן, כי הייתי בהכי פרצוף תחת, ולא נראה שזה מזיז לאף אחד יותר מדי.
בשלוש השעות הראשונות של היום ישבתי לבד.
אופיר קצת ניסתה לשאול מה קרה אבל כנראה שהרתעתי אותה, כי היא לא התעקשה. והיא גם אמרה לי שהתספורת שלי צולעת.
משוהם, לא זכיתי אפילו למבט.
כנראה שרק כשאני שמחה נאה לאנשים לשבת איתי ולהיות איתי.
כשאני עצובה, אני באמת מבינה עד כמה אני לבד.
כולם פשוט מתרחקים, אף אחד לא מבין שמה שאני בסך הכל רוצה זה חיבוק בלי רתיעה מהמצב רוח שלי, בסך הכל שמישהו ישב איתי קצת ויחפור לי על איזה משהו נחמד כשאני צריכה.
למה פתאום זה יותר מדי לבקש?
כשאני לא שמחה וכיפית אתם מעדיפים להתרחק, וכשאני אחזור להיות נורמלית שוב הכל יהיה בסדר?
ואני חשבתי שמצאתי לי חברים אמיתיים...
;){kind=link}