הדבר שלא אעלה במחשבתי,
כי אם כן,
נפערת תהום בבטני,
הוא הפחד להיות לבד,
הפחד להישאר בלי אף אחד.
הפחד למצוא את עצמי בודדה,
הפחד שנועץ בי סכין חדה.
אל תתן לי להיות לבד,
אל תתן לי ליפול לאחור.
בבקשה, תהיה כאן לצדי,
שלא אשקע ללא לחזור.
אל מי אני מדברת?
אינני יודעת.
לבד אני,
לבד בשביל פוסעת.
האם כולם מרגישים כך לבד?
אני רוצה לדעת שאני לא היחידה.
האם אני באמת בדד?
המחשבה הזו כה מפחידה.
אני מפחדת.
זה פשוט פחד שנטוע בי כל כך עמוק,
הפחד הגדול ביותר שלי.
הלבד הזה.
הלבד הזה ביום שישי בערב...
רק אני ככה ?
מה שאר הילדים בגילי עושים בזמנים האלה, בשישי ושבת בערב?
זאת מחשבה שמטריפה לי את השכל.
פחד שפוער לי תהום בבטן.
אני פשוט מרגישה כל כך עלובה, יושבת לי על הספה, רואה תכניות מטופשות שאחותי רואה...
במקום לצאת, לבלות...
זאת הרגשה שכל כך מקטינה אותי,
תהום שאני כל כך שונאת ליפול לתוכה,
מחשבה שכה קשה לי לשאת אותה.






































