היא אחרת.
היא עצובה,
אך בכל זאת צוחקת.
את המסכה לא רואים,
אי אפשר לגלות.
במיוחד לא אני,
הנאיבית, חסרת המסכות.
בטעות גיליתי זאת,
מידע שהייתי מוחקת.
אם הייתי יכולה,
אל העבר הייתי חוזרת.
למה אינך משתפת,
חושפת, מראה את הכאב?
אפילו רק לי,
האדם שאת מתארת כחשוב ביותר אצלך בלב.
אני מנסה לעזור,
את ידי להושיט,
לעזור לך להיפתח,
להפיג את הכאב שאותך השחית.
אך לא, את לא מוכנה,
מסתירה את עצמך נפלא, לא מבינה,
שאני רק רוצה לעזור, כואב לי שאת פגועה,
כמו ציפור שיר שבים טבעה.
אז... כן, השיר הוא על אופיר, על הבלוג שלה שגיליתי, הבלוג שלא עוזב אותי.
רציתי לכתוב משהו, סיפור, שיר, קטע. חשבתי המון, התחלתי ומחקתי כי זה לא נראה לי טוב.
ואז אמרתי לעצמי, למה שאני לא אכתוב על מה שקורה לי, מה שעובר עלי?
כי ככה זה הרבה יותר קל, יפתח לי את המחסומים, ובעתיד כבר אוכל לשוב ולהמציא.
אני מצליחה כבר לא לחשוב על הבלוג שלה כשאני איתה, מצליחה לדמיין שהיא פשוט היא, ולא הילדה ההיא מהבלוג.
למרות שאני כן מנסה להושיט יד, לפתוח את המחסומים, למוטט את החומות, היא לא נותנת לי.
אז אני מנסה לשכוח.
בקשר לשוהם, בסוף לא דיברתי איתה היום.
באמת שהתכוונתי לעשות את זה, אבל אז אני באה ורואה אותה לא מדברת איתי ויושבת עם ליז בוחבוט, אויבתי, ויורד לי ממנה. יותר מזה, זה רק גורם לי לעשות לה דווקא.
את לא מדברת איתי? חה אני לא אדבר איתך ומגיע לך.
אבל די, נמאס לי... כמה אפשר?
זה קשה.
אז שלחתי לה אסמס לקבוע שיחה למחר, לפני שאני אראה אותה ואתחרט.
נקווה לטוב...
מכורה לשיר הזה. קשות.
;){kind=link}