אני מחככת את ידי בסדינים הרכים, בשערי המקורזל מהלחות ובשמיכה בעלת המרקם הריבועי והמחוספס ומביטה בשולחן שניצב בפינה הנגדית של החדר, עליו הלפטופ שלי, מנורת שולחן, כלי כתיבה וכמה חפצים מבית הספר. מעליו תלוי הציור שאמי ציירה כשהייתה בשלבים המאוחרים של ההיריון איתי. שמי מתנוסס בגדול, מעוטר בדוגמאות מסובכות היורדות לפרטי פרטים בכל אות. "כריסטן".
זהו שמי, למרות שאף אחד לא משתמש בו. כולם קוראים לי יותר בשמי השני, אלכס. אבא אמנם החליט לקרוא לי כריסטן, השם שהוא ואמא החליטו עליו, אבל הוא גם הוסיף שם שהוא רצה והיא התנגדה לו. אלכס.
הלילה אני מחליטה לישון עם חלון פתוח למרות שזה מלחיץ אותי מעט, לא נותן לי להרפות את שריריי וגורם לי לעצום את עיני בכוח ולא בטבעיות הרכה שבה הן נעצמות בדרך כלל. החום מכניע אותי. אני מרגישה משב רוח חמימה נכנס דרך החלון ומכניס איתו את הריחות של החוץ. אלו הריחות שאני הכי אוהבת, של הרחוב בלילה. שילוב של צמחייה, הטל המתהווה על עליה, ריח קל של דלק מכוניות ושל פריחה.
אני שואפת את הניחוח עמוק אל אפי ומרגישה אגלי זיעה קטנים מתחילים להיווצר על עורפי. למרות ששתיתי מהמים הקרים שעל מדפי והצמדתי את קוביות הקרח אל עורי, בכל זאת החום הפריע לי להירדם, והשינה המשיכה לחמוק רחוק ממני. אני מחליטה לקום לעשות מקלחת קצרצרה ולחזור למיטה. אז אני מתהלכת על קצות האצבעות, משתדלת לא להעיר את הנפש היחידה הנוספת שבבית. אבי היחיד. אמי נטשה אותו ואותי ברגע שקלטה את מלוא העניין בלהיות אמא. ממש ימים ספורים אחרי לידתי.
אני שוכבת באמבטיה עירומה כביום היוולדי בעוד המים הקרים ממלאים אותה ועוטפים את גופי.
בדרך כלל זה הפוך. האבא נוטש את האמא. כאן לא. אבא שלי הוא האדם בעל הלב הכי חם ורחב שאני מכירה. כששאלתי אותו על אמי, הוא סיפר לי שהיא הייתה אישה קרת לב מהרגע שהכיר אותה. הוא די גרר אותה לרעיון של משפחה וילד. הוא שינה אותה, לפי דבריו. כשקלטה למה נהפכה, נלחצה. היא פשוט ברחה. אלה לא החיים שהיא בחרה לעצמה. אלה החיים שהוא בחר בשבילה. אחרי כמה שנים הוא השלים עם העובדה, ואחרי עוד כמה הוא הצליח קצת להבין אותה.
בסוף המקלחת הקצרצרה התארכה מעט והפכה לאמבטיה קרה של ארבעים דקות מרוב הרהורים ונועם. אני טובלת את ראשי בפעם האחרונה במים הקרים, יוצאת, מנגבת רק את המקומות ההכרחיים ולובשת את הפיג'מה הכחולה כשאני עוד חצי רטובה.
אני ממהרת את חדרי כשבאמצע הדרך אני שומעת דפיקה על הדלת שמקפיאה אותי במקום, חמישה או שישה צעדים לפני דלת החדר הכהה שלי. בלילה אני נוהגת לקפוץ מכל דבר קטן. אז דפיקה על הדלת באמת עוצרת לי את זרימת הדם לחצי שנייה.
אני לא יודעת מה לעשות. לפתוח? מי בא אלינו ככה באמצע הלילה? אני נשארת נטועה במקומי כמו עץ השולח את שורשיו עמוק את תוך הקרקע. לבסוף אני נעשית סקרנית ומחליטה לפחות להציץ מבעד לעינית. אני מתהלכת בצעדים חרישיים על הבלטות הריבועיות הלבנות, כל צעד נוגע במרכזה של בלטה. בלטה אחר בלטה אני מגיעה אל הדלת הלבנה. אני משהה את מבטי לרגע או שניים על המגנטים שעל הדלת, הנושאים סלוגנים של חנויות וחברות, אוזרת אומץ ועולה על קצות האצבעות, עיני השמאלית עצומה והימנית צמודה לעינית הדלת.
מה שאני רואה שם גורם לי לפעור את עיני בחוסר אמון ולהחניק קריאת התפעלות.
אמי עמדה שם, בפתח הבית. הסתכלה ישר לתוך העינית, ולתוך עיני הימנית. היא בטח ראתה את כיסוי העינית זז, ואת האור הצהוב הבוקע ממנורת המסדרון ובורח החוצה דרך העינית, מאיר את פניה.
אני יודעת שזו היא. אף פעם לא רציתי לדעת איך היא נראית, אבל זה קרה במקרה, כשהסתקרנתי לפני כמה שנים והסתכלתי על תמונות של אבא בצעירותו. ראיתי שם אישה גבוהה בעלת עיניים שחורות ושיער עוד יותר שחור, מביטה את המצלמה בפנים חסרות הבעה. היא הייתה יפה וחיננית. אבא אמר לי שאני מסתכלת על אמא, ומיד החזרתי את התמונה עמוק לתוך ערמת התמונות של אבי, אבא עם הניצוץ בעיניים והחיוך החם, עם תלתלים בלונדיניים, כמעט לבנים שנשפכים על ראשו.
כך אני יודעת שזו היא כשאני מציצה בעיני הימנית בעינית הדלת ורואה אותה, כהת שיער ועיניים וחסרת הבעה.
בנקודה זו אני כבר מניחה שאני חולמת. עשיתי אני מנסה לצבוט את עצמי ומרגישה כאב, אבל בכל זאת אני עדיין כאן, על מרכז הבלטה הקרובה לדלת, מציצה בעינית על אמי.
אני מרחיקה את ראשי מהדלת ועוברת אל בלטה אחת רחוקה יותר. בעודי עושה זאת אני מפילה את המטרייה השעונה על הקיר ליד הדלת. אבא מתעורר ומגיע אלי כעבור שניות מעטות, שואל אם הכל בסדר.
אני מגמגמת, "אני חושבת... ש... ש.. אמא עומדת בפתח הבית."
אני נשארת נטועה במקומי כשאבא מתקרב אל הדלת ומציץ בעינו השמאלית דרך העינית. הוא מתרחק במהרה ומסתכל עלי.
אני מביטה בו ושואלת בעיני מה עושים, מזהה את אותה שאלה גם בעיניו.
"פותחים?" אני שואלת בקול סדוק מעט.
עיניו הכחולות הבהירות מביטות אלי, מסתכלות על הדלת, על הטלוויזיה בסלון, על דלת חדר השירותים, שוב עלי ולבסוף על ידית הדלת. ידו נשלחת לאט לכיוון המנעול, משחררת אותו ולוחצת על ידיתי הדלת. מולי נחשפת לאט- לאט אישה גבוהה, שחורת עיניים ושחורת שיער, אבל עכשיו פניה משדרים כעס.
"באתי לקחת את כריסטן," היא אומרת בקול נוקשה. שנים על גבי שנים שאף אחד לא קרא לי כך. אני מריחה מעט אלכוהול משתחרר לאוויר החם עם כל מילה שהיא מוציאה מפיה, ומשייט לאטו אל אפי.
"מה?!" אבא נדהם, אפילו לא יודע איך להגיב. כל שעולה בדעתו הוא לדחוף אותי עוד קצת אחורה. עכשיו אני חמש בלטות רחוקה מהדלת ומציצה מאחורי גבו המגונן של אבי על אמי.
"היא שלי, יצאה מתוך גופי," היא מסמנת עם אצבעה על בטנה ומתחילה להתקרב, כמעט חוצה את מפתן הדלת, "ואני אוהבת אותה, תמיד אהבתי."
"את שיכורה," אומר אבא ושולח את ידו לאחוז בי, "את נטשת אותה, היא כבר לא שלך. את לא הנקת אותה, לא הרגעת אותה כשבכתה, לא ניקית את פצעיה, לא נתת לה עצות כשהיו לה בעיות, ולא היית שם כשהייתה צריכה אותך!" קולו מתגבר לאט עד שהופך לכמעט צעקה בסוף המשפט.
ניצוץ של זעם עובר בעיני האישה, שאפילו את שמה אני לא יודעת כי מעולם לא הרגשתי את הצורך לדעת. האישה שבמקרה הייתה אמי. היא חוצה את מפתן הדלת ומתקרבת אלי למרות חסימתו של אבא. אני מתחמקת, נאחזת בו חזק.
"לא, אבא! אל תיתן לה לקחת אותי! לא!!" אני צועקת בעודה מנסה לגרור אותי את מחוץ לבית. אבא מנסה לעשות משהו. הוא מצליח למנוע את התקדמותה של האישה לעבר הדלת, אבל לא מצליח לשחרר את אחיזת ציפור-הטרף שלה בידי. הוא מטיח בה קללות, מנסה לדבר אל ההיגיון שבה. מאיים לפנות אל המשטרה אבל לא יכול להגיע אל הטלפון מבלי שזה יאפשר לה לברוח מפה איתי.
אני מבועתת, דמעות זולגות מעיני, צרחות משתחררות מפי. מנסה להילחם, אבל היא חזקה ממני. מנסה לאחוז באבא. אוחזת בו עד שאני לא מרגישה את אצבעותיי, גרוני יבש מצעקות ועיני יבשות מדמעות.
לפתע אני שומעת קול לא מוכר הבוקע מאחורי.
"כריסטן, זה בסדר. הכל בסדר. תפסיקי לצעוק." הקול מאחורי ממשיך לדבר בטון מרגיע. אני מרגישה מטפחת נעימה למגע מנגבת את דמעותיי, אבל אני לא רואה אותה. רגע לאחר מכן אני לא רואה יותר כלום, ונלחצת. הקול מאחורי ממשיך להרגיע.
בסופו של דבר ראייתי חוזרת אלי. אני לא יודעת אחרי כמה זמן. אני נמצאת בחדר מרובע וקטן. מיטת ברזל חלודה עם מזרן לבן, כרית לבנה ושמיכת פקט לבנה עליה עומדת בפינת החדר עם חלון מסורג עליה. ארון בגדים קטן ובודד עומד בפינת החדר הנגדית, בתוכו חמש חולצות אפורות וחמישה זוגות מכנסיים אפורים. באוויר עומד ריח של עובש וזיעה. שערי דבוק לפרצופי. הקול שמאחוריי ממשיך לדבר.
"כריסטן. את האישה שעזבה את בעלך וילדתך, אלכס, לפני חמש- עשרה שנים," התחיל לדקלם העובד את הנאום הרגיל, "גנבת את כל כספם ורכושם וברחת לגור במדינה רחוקה. איבדת את שפיותך, ולכן את כאן, במוסד שלנו. לא יכולת להשלים עם מה שעשית, ולכן את יוצרת לעצמך סיפור שבו את הנעזבת, ולא העוזבת. אבל את כן העוזבת, כריסטן. זו מי שאת."
כשאני לא מגיבה לדבריו, הוא לוקח אותי לרחוץ פנים. אני לא מרגישה כלום. אני לא חושבת כלום.
אני מתיזה מים על פניי הקרים, מנגבת אותם ומביטה במראה שמעל הכיור.
אני רואה אישה גבוהה בעלת עיניים שחורות, אדומות ונפוחות, שיער שחור ופנים חסרי הבעה.
זהו שמי, למרות שאף אחד לא משתמש בו. כולם קוראים לי יותר בשמי השני, אלכס. אבא אמנם החליט לקרוא לי כריסטן, השם שהוא ואמא החליטו עליו, אבל הוא גם הוסיף שם שהוא רצה והיא התנגדה לו. אלכס.
הלילה אני מחליטה לישון עם חלון פתוח למרות שזה מלחיץ אותי מעט, לא נותן לי להרפות את שריריי וגורם לי לעצום את עיני בכוח ולא בטבעיות הרכה שבה הן נעצמות בדרך כלל. החום מכניע אותי. אני מרגישה משב רוח חמימה נכנס דרך החלון ומכניס איתו את הריחות של החוץ. אלו הריחות שאני הכי אוהבת, של הרחוב בלילה. שילוב של צמחייה, הטל המתהווה על עליה, ריח קל של דלק מכוניות ושל פריחה.
אני שואפת את הניחוח עמוק אל אפי ומרגישה אגלי זיעה קטנים מתחילים להיווצר על עורפי. למרות ששתיתי מהמים הקרים שעל מדפי והצמדתי את קוביות הקרח אל עורי, בכל זאת החום הפריע לי להירדם, והשינה המשיכה לחמוק רחוק ממני. אני מחליטה לקום לעשות מקלחת קצרצרה ולחזור למיטה. אז אני מתהלכת על קצות האצבעות, משתדלת לא להעיר את הנפש היחידה הנוספת שבבית. אבי היחיד. אמי נטשה אותו ואותי ברגע שקלטה את מלוא העניין בלהיות אמא. ממש ימים ספורים אחרי לידתי.
אני שוכבת באמבטיה עירומה כביום היוולדי בעוד המים הקרים ממלאים אותה ועוטפים את גופי.
בדרך כלל זה הפוך. האבא נוטש את האמא. כאן לא. אבא שלי הוא האדם בעל הלב הכי חם ורחב שאני מכירה. כששאלתי אותו על אמי, הוא סיפר לי שהיא הייתה אישה קרת לב מהרגע שהכיר אותה. הוא די גרר אותה לרעיון של משפחה וילד. הוא שינה אותה, לפי דבריו. כשקלטה למה נהפכה, נלחצה. היא פשוט ברחה. אלה לא החיים שהיא בחרה לעצמה. אלה החיים שהוא בחר בשבילה. אחרי כמה שנים הוא השלים עם העובדה, ואחרי עוד כמה הוא הצליח קצת להבין אותה.
בסוף המקלחת הקצרצרה התארכה מעט והפכה לאמבטיה קרה של ארבעים דקות מרוב הרהורים ונועם. אני טובלת את ראשי בפעם האחרונה במים הקרים, יוצאת, מנגבת רק את המקומות ההכרחיים ולובשת את הפיג'מה הכחולה כשאני עוד חצי רטובה.
אני ממהרת את חדרי כשבאמצע הדרך אני שומעת דפיקה על הדלת שמקפיאה אותי במקום, חמישה או שישה צעדים לפני דלת החדר הכהה שלי. בלילה אני נוהגת לקפוץ מכל דבר קטן. אז דפיקה על הדלת באמת עוצרת לי את זרימת הדם לחצי שנייה.
אני לא יודעת מה לעשות. לפתוח? מי בא אלינו ככה באמצע הלילה? אני נשארת נטועה במקומי כמו עץ השולח את שורשיו עמוק את תוך הקרקע. לבסוף אני נעשית סקרנית ומחליטה לפחות להציץ מבעד לעינית. אני מתהלכת בצעדים חרישיים על הבלטות הריבועיות הלבנות, כל צעד נוגע במרכזה של בלטה. בלטה אחר בלטה אני מגיעה אל הדלת הלבנה. אני משהה את מבטי לרגע או שניים על המגנטים שעל הדלת, הנושאים סלוגנים של חנויות וחברות, אוזרת אומץ ועולה על קצות האצבעות, עיני השמאלית עצומה והימנית צמודה לעינית הדלת.
מה שאני רואה שם גורם לי לפעור את עיני בחוסר אמון ולהחניק קריאת התפעלות.
אמי עמדה שם, בפתח הבית. הסתכלה ישר לתוך העינית, ולתוך עיני הימנית. היא בטח ראתה את כיסוי העינית זז, ואת האור הצהוב הבוקע ממנורת המסדרון ובורח החוצה דרך העינית, מאיר את פניה.
אני יודעת שזו היא. אף פעם לא רציתי לדעת איך היא נראית, אבל זה קרה במקרה, כשהסתקרנתי לפני כמה שנים והסתכלתי על תמונות של אבא בצעירותו. ראיתי שם אישה גבוהה בעלת עיניים שחורות ושיער עוד יותר שחור, מביטה את המצלמה בפנים חסרות הבעה. היא הייתה יפה וחיננית. אבא אמר לי שאני מסתכלת על אמא, ומיד החזרתי את התמונה עמוק לתוך ערמת התמונות של אבי, אבא עם הניצוץ בעיניים והחיוך החם, עם תלתלים בלונדיניים, כמעט לבנים שנשפכים על ראשו.
כך אני יודעת שזו היא כשאני מציצה בעיני הימנית בעינית הדלת ורואה אותה, כהת שיער ועיניים וחסרת הבעה.
בנקודה זו אני כבר מניחה שאני חולמת. עשיתי אני מנסה לצבוט את עצמי ומרגישה כאב, אבל בכל זאת אני עדיין כאן, על מרכז הבלטה הקרובה לדלת, מציצה בעינית על אמי.
אני מרחיקה את ראשי מהדלת ועוברת אל בלטה אחת רחוקה יותר. בעודי עושה זאת אני מפילה את המטרייה השעונה על הקיר ליד הדלת. אבא מתעורר ומגיע אלי כעבור שניות מעטות, שואל אם הכל בסדר.
אני מגמגמת, "אני חושבת... ש... ש.. אמא עומדת בפתח הבית."
אני נשארת נטועה במקומי כשאבא מתקרב אל הדלת ומציץ בעינו השמאלית דרך העינית. הוא מתרחק במהרה ומסתכל עלי.
אני מביטה בו ושואלת בעיני מה עושים, מזהה את אותה שאלה גם בעיניו.
"פותחים?" אני שואלת בקול סדוק מעט.
עיניו הכחולות הבהירות מביטות אלי, מסתכלות על הדלת, על הטלוויזיה בסלון, על דלת חדר השירותים, שוב עלי ולבסוף על ידית הדלת. ידו נשלחת לאט לכיוון המנעול, משחררת אותו ולוחצת על ידיתי הדלת. מולי נחשפת לאט- לאט אישה גבוהה, שחורת עיניים ושחורת שיער, אבל עכשיו פניה משדרים כעס.
"באתי לקחת את כריסטן," היא אומרת בקול נוקשה. שנים על גבי שנים שאף אחד לא קרא לי כך. אני מריחה מעט אלכוהול משתחרר לאוויר החם עם כל מילה שהיא מוציאה מפיה, ומשייט לאטו אל אפי.
"מה?!" אבא נדהם, אפילו לא יודע איך להגיב. כל שעולה בדעתו הוא לדחוף אותי עוד קצת אחורה. עכשיו אני חמש בלטות רחוקה מהדלת ומציצה מאחורי גבו המגונן של אבי על אמי.
"היא שלי, יצאה מתוך גופי," היא מסמנת עם אצבעה על בטנה ומתחילה להתקרב, כמעט חוצה את מפתן הדלת, "ואני אוהבת אותה, תמיד אהבתי."
"את שיכורה," אומר אבא ושולח את ידו לאחוז בי, "את נטשת אותה, היא כבר לא שלך. את לא הנקת אותה, לא הרגעת אותה כשבכתה, לא ניקית את פצעיה, לא נתת לה עצות כשהיו לה בעיות, ולא היית שם כשהייתה צריכה אותך!" קולו מתגבר לאט עד שהופך לכמעט צעקה בסוף המשפט.
ניצוץ של זעם עובר בעיני האישה, שאפילו את שמה אני לא יודעת כי מעולם לא הרגשתי את הצורך לדעת. האישה שבמקרה הייתה אמי. היא חוצה את מפתן הדלת ומתקרבת אלי למרות חסימתו של אבא. אני מתחמקת, נאחזת בו חזק.
"לא, אבא! אל תיתן לה לקחת אותי! לא!!" אני צועקת בעודה מנסה לגרור אותי את מחוץ לבית. אבא מנסה לעשות משהו. הוא מצליח למנוע את התקדמותה של האישה לעבר הדלת, אבל לא מצליח לשחרר את אחיזת ציפור-הטרף שלה בידי. הוא מטיח בה קללות, מנסה לדבר אל ההיגיון שבה. מאיים לפנות אל המשטרה אבל לא יכול להגיע אל הטלפון מבלי שזה יאפשר לה לברוח מפה איתי.
אני מבועתת, דמעות זולגות מעיני, צרחות משתחררות מפי. מנסה להילחם, אבל היא חזקה ממני. מנסה לאחוז באבא. אוחזת בו עד שאני לא מרגישה את אצבעותיי, גרוני יבש מצעקות ועיני יבשות מדמעות.
לפתע אני שומעת קול לא מוכר הבוקע מאחורי.
"כריסטן, זה בסדר. הכל בסדר. תפסיקי לצעוק." הקול מאחורי ממשיך לדבר בטון מרגיע. אני מרגישה מטפחת נעימה למגע מנגבת את דמעותיי, אבל אני לא רואה אותה. רגע לאחר מכן אני לא רואה יותר כלום, ונלחצת. הקול מאחורי ממשיך להרגיע.
בסופו של דבר ראייתי חוזרת אלי. אני לא יודעת אחרי כמה זמן. אני נמצאת בחדר מרובע וקטן. מיטת ברזל חלודה עם מזרן לבן, כרית לבנה ושמיכת פקט לבנה עליה עומדת בפינת החדר עם חלון מסורג עליה. ארון בגדים קטן ובודד עומד בפינת החדר הנגדית, בתוכו חמש חולצות אפורות וחמישה זוגות מכנסיים אפורים. באוויר עומד ריח של עובש וזיעה. שערי דבוק לפרצופי. הקול שמאחוריי ממשיך לדבר.
"כריסטן. את האישה שעזבה את בעלך וילדתך, אלכס, לפני חמש- עשרה שנים," התחיל לדקלם העובד את הנאום הרגיל, "גנבת את כל כספם ורכושם וברחת לגור במדינה רחוקה. איבדת את שפיותך, ולכן את כאן, במוסד שלנו. לא יכולת להשלים עם מה שעשית, ולכן את יוצרת לעצמך סיפור שבו את הנעזבת, ולא העוזבת. אבל את כן העוזבת, כריסטן. זו מי שאת."
כשאני לא מגיבה לדבריו, הוא לוקח אותי לרחוץ פנים. אני לא מרגישה כלום. אני לא חושבת כלום.
אני מתיזה מים על פניי הקרים, מנגבת אותם ומביטה במראה שמעל הכיור.
אני רואה אישה גבוהה בעלת עיניים שחורות, אדומות ונפוחות, שיער שחור ופנים חסרי הבעה.
עוד סיפור מהמגירה שמצאתי באתר הסיפורים הנשכח.
למה אני מרגישה שאיבדתי תא כישרון הכתיבה?
כל כך באלי לחזור לזה...
בכל מקרה, מקווה שתאהבו את הסיפור כמו שאני אהבתי (:
;){kind=link}