מאז היום בבוקר, כשגיליתי איכשהו את הבלוג של אופיר,
זה פשוט לא יוצא לי מהראש.
ועוד ראיתי אותה,
נפגשתי איתה עוד היום כדי לעשות עבודה באנגלית.
התנהגתי כרגיל, כאילו הכל אותו דבר וכלום לא קרה.
כי מה עוד יכולתי לעשות?
אבל כל פעם כשצחקנו, כל חיוך וכל חיבוק,
לא יכולתי להוציא מראשי את המחשבה:
"האם זה אמיתי? היא באמת צוחקת כי טוב לה?"
אין ספק שהיא עבדה עלינו, עבדה על כולנו.
גרמה לנו לחשוב שהיא סתם הילדה הרגילה עם הבעיות הרגילות של גיל ההתבגרות,
אך עם זאת מיוחדת ויוצאת דופן, מקסימה עם אופי מדהים.
הכל שקרים?
היא בגדה, היא שיקרה. היא בגדה ביואב ואז באה אליו בטענות עם כל הדרמות של הטיול.
אני לא יודעת.
אולי אני מגזימה...
אולי זה אפילו לא הבלוג שלה?
אבל הכל כל כך מתאים.
אבל בכל זאת, אולי אני מגיבה בהגזמה מיותרת?
היא עדיין אותה אופיר...
אבל היא לא. זה כבר לא אותו דבר, לפחות מבחינתי, לפחות בזמן הקרוב.
כי איך אני יכולה להיות לידה ולהתנהג כרגיל כשאני יודעת שהיא שבורה, שקשה לה? איך אפשר שלא להושיט יד, לנסות לעזור?
באמת שאני לא יודעת מה לעשות,
אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא,
אם אני מגזימה והיא בסך הכל בסדר, פשוט קצת קשה לה, או לא,
אם זה באמת קורה או שזה בכלל לא היא?
אני כבר לא יודעת,
אני אבודה כשאני בכלל לא יודעת אם הסיבה קיימת ומוצדקת.
סליחה אם אני חופרת על הנושא הרבה...
אני מוטרדת ברמות.
;){kind=link}