לא מאמינה שזה קורה, כולי רועדת,
רועדת באמת,
אני חושבת שאני בהתקף פאניקה.
גיליתי. גיליתי הכל, היא לא יודעת.
אני חושבת שמצאתי כאן את הבלוג שלה.
כמה אירוניה, בלוגר, מקום שבחיים לא חשבתי שהיא תגיע אליו, בסוף שתינו הגענו בדיוק אל אותו מקום.
זה מפחיד אותי,
כי עכשיו אני יודעת הכל.
אפילו שהיא לא כותבת שום דבר, שום פרט מזהה,
אני חושבת שאני יודעת, אני חושבת שזו היא.
הילדה שאני תמיד מקנאה בה, המקסימה, המדהימה.
אני לא יכולה לחשוב על זה. זה נורא.
היא עשתה דברים, היא שבורה, מרוסקת, ואף אחד לא יודע.
נכנסתי אל עולמה הפרטי, אפילו בלי לדעת,
רק באמצע קריאת פוסט בתמימותי התמלאתי צמרמורות, כי הסיפור נשמע לי כל כך מוכר.
ואחרי שנכנסתי לזה, אי אפשר להפסיק.
אני יודעת הכל, אני יודעת יותר מדי.
ואני מפחדת.
אני מפחדת שהיא תמצא אותי, אני מפחדת שהיא תדע שאני יודעת.
הרי כתבתי כל כך הרבה פרטים מזהים על עצמי בבלוג הזה, שאני בטוחה שאם היא תתעניין ותתחיל לקרוא היא תדע בטוח שזו אני, כמו שאני ידעת מיד שזו היא למרות שהיא לא כתבה על עצמה כלום.
פשוט... הכל מתאים.
ואני מפחדת, אני מפחדת שהיא תגלה אותי,
אבל אני יותר מפחדת מהפרטים שכבר גיליתי עליה, שאם הייתה לי את ההזדמנות הייתי בורחת מהם בלי לחשוב פעמיים.
כי איך אני יכולה עכשיו להסתכל לה בעיניים?
איך אני יכולה להתנהג כרגיל כשהיא תכף באה לעשות עבודה באנגלית?
איך?
מה אני אמורה לעשות?
למחוק את הבלוג וזהו?
אני לא יודעת, אני מפחדת.
אוף נמאס לי מזה, נמאס לי מהשקרים, מההסתרות,
מאנשים שמסתתרים מאחורי מסכות, מאחורי קליפות ושכבות כמו בצל,
שאף פעם לא מראים את הליבה,
שאנשים הם לא מה שהם מראים כלפי חוץ.
איך אני אמורה להתמודד עם זה עכשיו?
איך אני יכולה??
הלוואי שלא הייתי יודעת.
;){kind=link}