אפשר להכתיר את ההתנסות הזאת כאחת הקצרות.
בחיי, יותר קצר מרוב הסטוצים שלי.
לא משהו רציני.
זה לא היה זה מבחינתו, אבל במקום להגיד לי את זה, הוא העדיף להמציא סיפור שלם על למה עדיף שלא ולמה זה יסתיים בזה שהוא יפגע בי ועדיף לסיים את זה עכשיו.
אני כמובן חקרתי ונטרלתי את כל המילים הריקות מסביב עד שהגעתי לבשר- הוא פשוט לא הרגיש את זה איתי כמו שהוא כבר הרגיש את זה בעבר.
וזה בסדר, באמת.
כעסתי נורא, הייתי עצבנית למדי.
הייתי מעדיפה שיגיד לי כמה אני אחלה וכמה הוא נהנה איתי, אבל זה פשוט לא זה.
ושלא יגרום לי להרגיש כאילו הוא שמח שנפגשנו ושזה הולך לכיוון מאוד מסוים.
אבל אולי סתם אמרתי את זה לעצמי, ובכל מקרה הייתי כועסת מעצם הדחייה.
אבל בכל מקרה, שתי פגישות זה לא באמת משהו שצריך להתגבר עליו.
אין לי עם מה לעבוד, זה לא באמת כואב.
חוץ מזה שאני נהנית לחשוב שהתחשלתי מעט אחרי כל אלו שהייתי בשבילם סקס, אבל הייתי עיוורת לעובדה הזאת והמשכתי לחשוב עליהם הרבה אחרי.
זה בסדר אם זה לא זה, לא ייתכן שזה תמיד יהיה זה.
חשבתי לעצמי כמה שהפעם הראשונה היא הכי משמעותית, הפגישה הראשונה, קשר העין הראשון שיוצרים עם מישהו.
זה מה שזוכרים אחרי זה,
זה מה שגורם לנו לחייך לעצמנו,
בזה אנחנו נזכרים כשאנחנו נזכרים באדם,
זה מה שמעביר לנו זרמים חמים בבטן,
זה מה שחותך אותנו הכי עמוק.
;){kind=link}