טוב... אז נפגשנו שוב, והייתה לנו שיחה רצינית.
הרבה יותר מדי רצינית לפגישה שנייה שלנו.
אולי ככה זה כששני מתוסבכים נמשכים אחד לשני, כל אחד נמשך לצרות של השני כי הוא מוצא בו נחמה לצרותיו שלו.
הוא אמר לי שיש לו נטייה להרוס קשרים טובים ויציבים שיש לו.
קצת בגלל שהוא מכור לדרמות וקצת בגלל שכשמשהו נהיה מושג הוא נהיה לא מעניין וקצת בגלל הרס עצמי.
ואני מבינה את כל הדברים האלה ואת המקומות שזה נובע מהם, באמת.
אבל אני לא יכולה שלא לקשר את זה לפחדנות.
אתה לא רוצה לפגוע בי?
אז אל.
אתה רוצה שזה יעבוד?
תגרום לזה לעבוד.
אל תגיד מראש שזה לא יקרה ושתהרוס את זה.
פשוט אל תעשה את זה.
זאת פחדנות לסיים משהו לפני שזה התחיל וזאת פחדנות להרוס קשרים שיש לך רק בגלל שאתה יודע או מאמין שהם לא יחזיקו.
ככה אני רואה את זה.
ולמרות שאתמול דווקא הייתי סבבה עם השיחה...
אני תמיד מעכלת לאט.
וידעתי שיהיה לי קשה היום, ביום שאחרי.
כי התחושה המציקה הזאת שלא קורה כלום בזמן שצריך לקרות משהו מחזיקה אותי.
אז התעקשתי שניפגש, כי אם לא היום היה יוצא רק ביום ראשון.
אבל הוא קם עם דלקת גרון וזו לא אשמתו אבל קשה לי, הייתי צריכה אותו פה לידי.
לא שיבלבל אותי וילך.
כי נשארתי מבולבלת.
לא בטוחה מה קורה, מה הוא מרגיש.
אלו דברים שאני צריכה לראות בעיניים...
בדיליי.
;){kind=link}