זה מוזר.
בזמן האחרון הגעתי עם עצמי למסקנה שאני רוצה ומוכנה ליותר.
אחרי כל הרדיפות אחר הלא מושגים והנפנוף של הזמינים מדי וכל אלו שהיו סתם סקס,
אני רוצה להרגיש איך זה להיות נאהבת.
וזזה לא מילה גסה.
נאהבת.
ואתם יודעים, לא מאיזה אתר אינטרנט או אינסטגרם,
אלא איזה מישהו שאכיר במפגש עם חברים של חברים של חברים,
אולי נשב ונדבר קצת ונכיר וזה פשוט יקרה.
וזה מדהים, אבל זה בדיוק מה שקרה.
שידוך שלא ידעתי על קיומו שהוליד הצלחה מסחררת
ביני לבין ידיד של חברתי הקרובה,
בסיסט-תלמיד רימון-חבר בלהקה
שבמקרה הוזמנתי להופעה שלו
ובמקרה ישבנו ודיברנו
ובמקרה החלפנו מספרים,
מה שהוביל לפגישה.
וואו, איזו פגישה זאת הייתה.
במסגרת המוכנות ליותר- אני מוכנה לתת לעצמי להרגיש.
לתת לעצמי להודות בזה שנדלקתי עליו, בזה שאני רוצה אותו, שהיה לי כיף,
שאולי, אבל בלחש, אני רוצה ממנו יותר.
וזה מרגיש איתו מאוד אחרת ממה שהיה לי עד עכשיו.
הוא הסתכל לי בעיניים שעות, הוא נישק אותי ברכות, הוא חיבק אותי בפומבי.
לא שכבנו מיד כשהכרנו.
יותר דיברנו.
הוא מקסים.
ובמסגרת הזו של המוכנות אני לא נותנת לדברים שפעם הרסו לי להרוס לי עכשיו.
אני לא אהיה אובססיבית בקטע רע,
אני לא אשחק משחקים,
אני לא אפרש סיטואציות כראות עיני לקיצוניות שבהן.
אני הולכת לחיות את הדבר הזה ולחוות אותו כחוויה ראשונה.
אני מוכנה להודות בזה שאני מוכנה.
;){kind=link}