אני לא יודעת מה זאת העצבות הזאת שקפצה עלי, הרגשה כל כך מכלה ונוראית שהשתלטה לי על כל הגוף והשפיעה על כל האיברים כאחד וגרמה לכך שחיוך הוא משהו שנורא קשה להוציא ושאי אפשר להעביר אותה גם לא בפגישות בברים וגם לא בשיחות נפש בוואטסאפ.
הרגשה כל כך מבהילה בגלל שהדברים הקבועים והנשקים הסודיים שלי לא הצליחו להעביר ככה שתהיתי לעצמי אם ככה זה יישאר לתמיד ואם יש טעם לחיות ואם אני לא אמצא את עצמי פשוט לבד לתמיד...
כי איך עושים חברים?
ניסיתי למצוא את הסיבות...
החרדה ממחלות אולי, שפתאום השתלטה עלי וגרמה לי לומר לעצמי, איך יכולת להיות כל כך חסרת אחריות, פעם אחר פעם אחר פעם??
אולי כי זה פשוט היה אחד יותר מדי, שם באילת...
אולי סתם שכחתי את העצב הקבוע של אחרי סטוץ.
כנראה זה סתם בגלל החופש הגדול מדי הזה.
החרדה שלי מזמן פנוי, כל פעם אני מופתעת מחדש כשהיא קופצת עלי.
התקופה הזאת מלחיצה. קודם כל, בגלל שכל אדם שני שמדבר איתי חייב להגיד- "אוי, כשאת מסיימת בית ספר, לפני הצבא, התקופה הכי יפה בחיים שלך."
וזה מלחיץ, כי אם זאת לא התקופה היפה בחיים שלי, אני עושה משהו לא בסדר?
חוץ מזה, דברים שחשבתי שיחזיקו מעמד לנצח פתאום נראים לי הכי חולפים וארעיים, קשרים עם אנשים שחשבתי שישרדו לנצח פתאום נראים לי כדועכים לאטם, והם מאבדים ממשמעותם וזה מפחיד, כי מה נשאר?
פתאום נראה לי שלאף אחד לא יהיה יותר זמן אלי.
יופי. שכחתי כמה המקום הזה יכול להיות מועיל.
להוציא את כל הדברים האפלים האלה, ככה שחלק קטן מהם שוכן כאן ולא מעיק לי על הנשמה.
לזכור שהפתרון היחיד הוא פשוט לקחת את החיים באיזי ושהכל מסתדר איכשהו מעצמו.
מדהים כמה חשוכה אני יכולה להרגיש לפעמים לעומת כמה אור אני מרגישה שיש בתוכי לפעמים, כאילו לא ייכבה לעולם.
הלוואי שלא יכבה.
;){kind=link}