וואו, לא כתבתי הרבה זמן.
הגעתי לשלב הזה בחיים שכבר אין זמן לשבת ופשוט לכתוב,
עד כמה שזה נשמע אבסורדי.
אבל מי שמכיר אותי כבר יודע שאני מתה על זה,
על כל ההתרוצצות שנמשכת מ7 בבוקר ועד אמצע הלילה, לפעמים לא נגמרת עד שמגיע יום שבת.
ימים עמוסים, שכל אחד מהם מלא בהמון דברים שונים שאיכשהו מתחברים להרמוניה המוזרה הזאת שנקראת החיים שלי.
שאני אוהבת (:
בכל מקרה, הגעתי למסקנה שקיימים אצלי באופי הרבה אלמנטיים נשיים שמחדירים לנו ליישם, למרות שהם הכי לא בריאים או תורמים להתפתחות תקינה.
כמו למשל וויתור עצמי מוחלט למען האהבה, או למען הרעיון הזה של אהבה.
כמו בת הים הקטנה.
היא ראתה את הנסיך פעם אחת, והחליטה לוותר על כל מי שהיא- על כישרון השירה שלה ועל הזנב שלה ועל המשפחה שלה, וללכת על רגליים כאשר כל צעד מרגיש כאילו היא דורכת על סכינים,
רק בשביל הסיכוי הקטן שתהיה איתו.
מה שבסוף לא קורה.
והיא מוצגת כאישה למופת, מודל לחיקוי לכל נערה באשר היא.
אבל כן, גם אני נפלתי ברשת.
אני מוותרת על עצמי, על חלקים באישיות שלי, בשביל מישהו.
או יותר נכון, בשביל הרעיון של מישהו, של האהבה.
וזה קורה בלי שאני שמה לב לזה.
כי אני רואה מישהו, וכבר מפתחת ציפיות לא מציאותיות ואהבה מושלמת- כמו בסרטים וככמו באגדות,
ומוותרת על עצמי למען האידיליה שיצרתי לעצמי,
רק למען האשליה.
קשה לי לא לקשר אנשים לדברים שאני רוצה ושאני מדמיינת, ולהבין שהם בסך הכל אנושיים ולא מושלמים ומעצבנים,
וגם מתחלפים ושום דבר לא נשאר לעד ולא צריך לשאוף להשאיר אותו לעד.
ברגע שאני רואה בנאדם כמו שהוא, ולא כמו שאני מדמיינת או רוצה שהוא יהיה,
קל לי לומר את מה שאני מרגישה ולקחת את הסיכון של פיצוץ מערכת היחסים
(אני מגזימה, אבל זו ההרגשה).
קל לי להיות אני ברגע שאני מבינה את זה.
חבל שהאדם היחיד שזה קרה איתו, זה קרה אחרי היכרות של שש שנים.
באמת לוקח לי זמן לבחון את פני השטח לפני שמשהו באמת קורה.
אבל אולי זה בגלל שאני מתפתחת עם הזמן וכל הזמן לומדת איך להיות אני בצורה יותר טוב,
ואולי בסוף זה יבוא לי בקלות.
להיות אני זה הדבר הכי קשה שנתקלתי בו בחיי, ואני עדיין עובדת עליו.
;){kind=link}