מאז ומתמיד הפנטזיה, ה- happy ending שלנו נותרה זהה.
מאז הילדות, מסיפורי האגדות שמכירים ילדי העשירים והעניים כאחד.
הפנטזיה על הנסיך יפה התואר על הסוס הלבן,
פרינס צ'ארמינג שיבוא לגאול אותנו מייסורינו, שרק איתו נהיה מאושרות.
גם לאחר שהפסקנו להיות ילדות, נותר בנו החלק הזה שמאמין בפנטזיה ההיא,
שגורם לנו לפתח תלות עמוקה בכל אחד שנקרה בדרכנו.
גורם לנו להאמין שהאדם הבלתי מושג הוא מושג לחלוטין,
ונמצא ממש מולנו.
גורם לנו להאמין שהאגדה תהפוך למציאות,
שזה קורה בכל יום.
יכול להיות שאנחנו נהיות עיוורות במהלך התבגרותנו,
שכל מה שהבטחנו לעצמנו והיה נראה לנו מובן מאליו כילדות מתפורר?
הבטחות כמו לא לתת לאף אחד להגיד לי מה לעשות או לבטל אותי, ולהישאר תמיד מי שאני,
הפסקנו לקיים אותן.
הכל על מנת לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה עם נסיך החלומות שלנו.
מה שאנחנו לא קולטות זה שעל מנת להשיג את האושר ועושה האלו,
נהיינו נכות, התחלנו לוותר על מי שאנחנו, לתת את גופנו ואת נפשנו, את כל מי שאנחנו
לנסיך שאנחנו בטוחות שהגיע-
אפילו כשהוא מתברר להיות בן נוער נצלן, לוזר שגורר אותנו למטה,
או סתם גבר תמים ונחמד למדי, שהציפיות שלנו הפילו אותו ללא הזדמנות שנייה להתרומם.
יכול להיות שאנחנו באמת אומה שצריכה נסיך שיציל אותנו מעצמנו.
אבל אני חושבת שיותר הגיוני להבין סוף סוף שלמרות שזה עצוב, ימי האגדות תמו.
הנסיך לא רוכב על סוס לבן, ולא נוסע בפרארי אדומה.
למעשה, אין לנו כל צורך בו.
אנחנו נסיכות בעצמנו.
;){kind=link}