כרגיל, היציאות שלנו הן יציאות.
אין לנו את זה בקטן, כל לילה הוא גדול, נמשך 10 שעות לפחות.
כבר היו לי לילות כאלה, ויהיו לי עוד.
מדיכאון של לפני יציאה, שלא הצלחתי להיפטר ממנו עד היום,
עד אושר של ההתחלה, שכל העולם מרגיש כפרוש בפניי,
דרך דאון עמוק של ריב או פיצוץ, במהלכו אני נסגרת ורק עושה את המצב יותר גרוע ממה שהוא,
עד השלמה וסגירת מעגל והרגשת שלווה ושלמות.
הלילה, זה הלך מדיכאון של לפני יציאה, הקבוע אצלי,
לאושר על שיש לי חברות כאלה טובות ושאנחנו כאלה בוגרות ומלא בנים בוחנים אותי ומתחילים איתי ואני בכלל תפוסה,
לדאון מטורף לכל מה שקשור באופיר, שאני לא מצליחה לעולם להסביר אותו בפני עצמי, אני רק מסתבכת,
דרך השלמה מדהימה איתה, ושיחה ספוגת דמעות שגרמה ללב שלי להתמלא עד שהתפוצץ.
שתיתי מלא, שתייה שאני קניתי,
פלירטטתי עם מלא בנים למרות שאני תפוסה (אבל לא עשיתי כלום),
אפילו עישנתי בפעם הראשונה,
וגיליתי כמה באמת עמוקה האהבה של אופיר כלפיי,
וכמה אני מתגמדת ליד ההבנה המדהימה שלה, וכמה אני לעולם לא אוכל לגמול לה על כל מה שהיא עושה בשבילי כל יום.
ובכל זאת,
בסוף כל ערב, יציאה, מסע,
בסוף פסי הרכבת, בקצה הכביש,
מחכה כרכור, מחכה הדרך שאני מכירה כמו כף ידי.
מחכים לי העצים הירוקים, מחכה לי האור העמום שהשמש מסתירה, מחכות לי הציפורים שניעורות לחיים.
בסוף כל התהפוכות האלו, אני חוזרת לשלווה שלי, ונזכרת שיש לי בית, אני שייכת, אני אהובה- בהרבה דרכים שונות.
ולא משנה מה קורה,
תמיד הדרך הביתה בבוקר תיראה לי כמו הדבר הכי טוב שקיים בעולם הזה.
;){kind=link}