"מרוב אושר את לא יכולה, לא מצליחה לנשום
הידיים מלטפות את המקום
שהכי כואב לך, וזה הכי יפה לך
ובמקום להסתתר את מתגלה
וכבר לא כואב לך"
בהתחלה לא יכולתי להתחיל, ועכשיו אני לא יכולה להפסיק.
הבכי.
הוא חזר.
השתניתי. גזרתי את שיערי, קיעקעתי את גופי, איבדתי את בתוליי.
אבל להתחמק ממי שאני, בחיים לא אוכל.
הבכי, הבכי הלא נפסק, ההיסטרי, תחת מי המקלחת הלוהטים, ההתייפחויות הגדולות, חוסר הנשימה.
לא בטוח למה הוא בא.
בגלל הגבר שלי..
בגלל הגעגוע העצום, הלא נגמר, האינסופי לאופיר, והמחסור שלה.
בגלל יום השואה, החוויות מהמסע לפולין שמציפות את תת המודע שלי.
בגלל כל הלחץ של המבחנים, הטסט. להצטיין כל הזמן, כל כך מעט זמן...
אולי פשוט התגעגע הבכי, וחזר לביקור.
אני מסתובבת עם מועקה כבר יומיים שלמים, עכשיו היא השתחררה.
אני מרגישה שאני צריכה אנשים, אני צריכה אנשים שידברו איתי, שיגעו בי, שיהיו. שיהיו פה.
אני חושבת על אופיר, על הגבר שלי, ומרגישה את הבכי חוזר,
המועקה משתחררת ולוקחת איתה את נשימתי ואת דמעותיי,
משתחררת בזעקה.
והקטע-
היא לא באמת משתחררת, המועקה.
הבכי הוא לא בכי משחרר.
הוא בכי מציף. בכי שמזין את המועקה שלי.
וכך אני מסתובבת, מסתובבת סביב עצמי.
עד העונג הבא.
;){kind=link}