אני חושבת שהבנתי מהי אחת הבעיות שלי.
לפחות בעיה שמעסיקה אותי בזה הרגע.
אני תמיד חייבת להיות הכי.
הכי אכלנית, הכי שתיינית, הכי חכמה, הכי רזה, הכי נאהבת, הכי נחשקת, הכי טובה.
כי אם אני לא הכי, מה זה שווה ?
אפשר לקרוא לזה פרפקציוניזם, תסמונת האחות הבכורה, וואטאבר.
אבל אני לא אוהבת להכניס את עצמי לתבניות.
אבל אי אפשר להיות הכי מהכל-
אי אפשר להיות גם הכי אכלנית וגם הכי רזה, גם הכי שתיינית וגם הכי מאוזנת.
אני צריכה לעשות את הבחירות שלי בחיים, גם אם זה אומר לא להיות מושלמת.
כן, אף אחד לא מושלם, לא נולדנו להיות מושלמים אלא להיות אמיתיים, קלישאה מסוג זה או אחר.
אבל אני חיה בשביל הרגעים האלה שנועצים בי עיניים ברחוב, שמתחילים איתי, שמתעניינים, שנשבים.
ואיך אפשר להשיג את זה בלי שלמות ?
הרי להיות עצמי אני לא יודעת. ברגע שזה עם מישהו שאני לא מכירה, אין לי בעיה.
אבל כשזה נכנס לרמה של היכרות-
מה הוא יחשוב עלי, אולי זה לא בסדר, אולי אני צריכה לנהוג כך או אחרת, אני צריכה לאכול פחות, אני צריכה לאכול יותר.
בולשיט בולשיט בולשיט
בכל מקרה, בלי לשקוע לחרא. הרבה זמן לא הייתי שם, וטוב לי ואני לא מתכוונת לחזור.
אחרי עוד יום מדהים של הסתובבות בלונדון שכלל אכילה של שני קילו מולים (עם כל המשפחה) במסעדה מדהימה ושתיית קפה בבית קפה שהדמות בספר שלי אוהבת.
תקפה אותי בחילה ותחושה מגעילה ואני מקווה שהיא תעבור מהר, כי להיות חולה לא היה אחד מהתכנונים שלי לחופש הזה, בכלל לא.
לונדון מדהימה אותי כל פעם מחדש, האנשים שעומדים ברחוב עם כוס בירה ומדברים בהמוניהם גורמים לי לרצות להצטרף אליהם באקראיות נינוחה.
בבית מחכה לי הגבר שלי ואני מתחילה להתגעגע אליו, בקושי יהיה לי זמן לראות אותו כשאחזור ואני מקווה שאני אוכל בכל זאת למצוא את הזמן הנעלם.
ובקשר לתחילת הפוסט,
אני חייבת להשתחרר כשאני נמצאת איתו.
לא לתת לעצמי להיסגר, לא לאפשר לעצמי לבחור בדרך הקלה ולברוח למקומות הקטנים והפינתיים של מוחי.
להיות אני, להיות נוכחת ורועשת כמו שאני יודעת.
לילה טוב, לונדון.
;){kind=link}