לא מזמן צפיתי בפרק האחרון של הסדרה שצפיתי בה כבר לא מעט זמן, ואני מרגישה שזה פשוט לא נכון ללכת לישון בלי לנסות ללכוד את ההרגשה הזאת של לסיים סדרה כל כך מדהימה שגרמה לי לבכות במשך שעה רצופה לפחות.
שטחית או לא, לא ממש אכפת לי מה אתם חושבים עלי, אבל הסדרה הזאת היא הרבה יותר מסתם סדרה.
היא גרמה לי לשנות את הפרספקטיבה שלי על החיים.
הרגשתי ככה, בעצמה כזאת, אולי פעמיים.
אחרי אבודים ואחרי משחקי הרעב.
כן, דברים כאלה משפעים עלי, ואני חושבת שזה מדהים שאנשים, רק במילים שלהם או בדרך ההתנהגות שלהם או בדפוסי החיים שלהם או בשינויים ותהליכים שהם עוברים ונותנים לנו להיות שותפים אליהם, מצליחים להפוך השקפת עולם או לשנות חיים.
והסדרה הזו בהחלט נכנסת להיכל התהילה.
אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים ששיניתי את רגשותיי כלפי ננסי בוטווין (גיבורת הסדרה כמובן) משנאה יוקדת על הזנחת הבנים המקסימים שלה והתנהגות כמו בת שתיים לאהבה חזקה על יכולתה להסתדר בכל מצב ובכל זאת לדאוג לכולם ולהנות מהחיים.
והפרק הזה, הפרק האחרון, מילולית לא הצלחתי להפסיק לבכות.
כל פרט קטן, כל דמות שהשתנתה וגדלה, כל דמות עבר שפתאום צצה בפרק הזה ושיקפה בעצם את המסע העצום שכל הדמויות עברו.
כולם היו כל כך אבודים, ובכל זאת בתוך כל הבלגן והעצב העצום הכל היה כל כך שלם ויפה ושליו.
מרוב שהכל לא התחבר, בסוף הכל נהיה הרמוני.
אני חושבת שהדבר העיקרי שלימדה אותי ננסי בוטווין הוא שהכל אפשרי.
שום דבר לא צריך לעצור אותי בחיי. אני אוכל לעשות את כל מה שאני חולמת עליו ואני צריכה לנצל את המיטב מהחיים האלה, לא כי הם קצרים- אלא כי זה אפשרי.
בנוסף, היא לימדה אותי שהכל בסוך יהיה בסדר. לא צריך להיכנע למוסכמויות או ללכת לפי תבנית. הכל יכול לפעול, ולא רק זה, אלא הכל יכול לפעול בדרך שלי.
אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מדהימים באנשים. איך הם יכולים להשפיע אחד על השני.
ודבר אחד אני יודעת-
את ננסי בוטווין אני לא אשכח.
;){kind=link}