ישר אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון על כמה שאני מאושרת,
אפשר לצפות ממני לא לאכזב ולמצוא איזה משהו להיות מצוברחת עליו.
המסיבה של נועה.
היה סבבה, בהתחלה אפילו ממש בסדר, היה כיף והייתי הבחורה המלאת ביטחון הזאת שאני תמיד רוצה להיות.
אבל אז...
אני חושבת שחלק מהבעיה זה ששקעתי כל כך בתוך עצמי ובתוך הלבד הזה שאני חיה איתו בימים האחרונים, שברגע שנכנסתי שוב לתוך המקום הזה עם האנשים האלה, פשוט נזכרתי בכל הדברים שעושים אותי כל כך לא מאושרת.
אני משעממת אותה.
אין סיכוי שאני חשובה לו.
איזה קטע מוזר שהוא בא לחבק אותי.
היא בטח מדברת איתי רק כי אין לה ברירה.
כאילו, אחרי כל הזמן הזה עדיין אין סיכוי שאני מאמינה שאני חשובה למישהו.
אולי חלק מזה זה שאף פעם לא היה מישהו שהיה חשוב לי לפני שהייתי חשובה לו.
אף פעם.
בגלל זה כנראה קשה לי להאמין.
כאילו, לא משנה כמה יגידו לי וכמה אני אגיד לעצמי עדיין קשה לי להבין למה מישהו רוצה להיות בחברתי...
סיבה נוספת לסיום הערב בבאסה היא...
למרות שקשה להודות בזה, אפילו פה, יואב.
כאילו, לא להאמין שעדיין יש לו את ההשפעה הזאת עלי אחרי כל כך הרבה זמן.
כמה פתטית אני יכולה להיות?
ועכשיו, בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני רואה כמה השפעה יש לו על המצברוח שלי.
אירועים שנחרתים בזכרוני כאירועים טובים רק בגלל שיואב התייחס אלי.
הטיול השנתי כשהוא קלט שאני מבואסת והיה איתי כל הערב, בליל שיכורים שברחנו ביחד מכולם, אפילו כל כיתה ז' כשהיינו ביחד און-אנד-אוף.
בכל האירועים האלה הייתי מאושרת, בגלל ההתייחסות של יואב.
ועכשיו כשאני כותבת את זה... יכול להיות שאני רוצה אותו?
אין סיכוי, עברתי את השלב הזה, אני באמת רוצה להיות כמו כולן וללכת בדרך שמלא הלכו בה?
אז למה, למה לעזאזל אני כל כך מושפעת ממנו?
זה כאילו הוא הירח שמשפיע על הגאות והשפל שלי, לא במובן טוב של אהבה אלא במובן רע של חוסר שליטה עצמית.
בכל מקרה, היום הוא ביאס אותי כי כן, היה לי נחמד שדיברנו בוואטסאפ ושהוא אמר לי לשמור לו איזה 20 דקות במסיבה כדי שיחפור לי.
אבל כל הערב פשוט הייתה לי הרגשה שהוא לא שם עלי.
תמיד לא כיף לי להיות איתו במקום שיש בו עוד אנשים כי הוא בד"כ הולך אליהם ומתעלם מאיתנו.
אבל זה פלוס החוסר תקשורת והחוסר שיתוף חוויות מאמריקה, אפילו אם הם זיבולי שכל.
אפרופו זיבולי שכל, אני אפילו לא אכנס לאזור הזה, כי באמת עוד דבר שנורא מתסכל איתו זה שפשוט אי אפשר אף פעם לדעת מה אמת.
כאילו, כל הדברים שהוא מספר תמיד נשמעים לי מצוצים מהאצבע.
אז למה למה למה למה?
אני כל כך שונאת אותו לפעמים, נדמה לי שהחיים בלעדיו היו כל כך יותר קלים.
כאילו, אני שונאת להיות כמו כולם.
למה אני כזאת פתיה?
טוב אז זהו, שחררתי את זה.
וואו זאת הייתה הקלה.
הוא פשוט שיגע אותי הערב, עם הקסם האישי שלו שמקסים כל פאקינג בנאדם ועם הריח שלו, אווי הריח שלו שאני מכורה אליו מהפעם הראשונה שהרחתי אותו בכיתה ז'.
אני ממש זוכרת את זה, היינו בהסעה וזה היה יום חם גיהנום של תחילת שנה, אני חושבת שהיינו ביחד באותה תקופה. בכל מקרה, כולנו היינו מיוזעים ומסריחים ולא היה מקום באוטובוס, אז הוא נשען על המעקה ליד איפה שאני ישבתי.
ובין כל האנשים המסריחים, הרחתי אותו, וזה היה פשוט ריח נפלא.
אני אומרת לכם, אין איש שמריח יותר טוב ממנו, הייתי יכולה להסניף את הריח הזה כל היום.
וזהו, היום הוא הציף בריח הזה את כל האזור שלו ותשמעו, זה פשוט ממכר.
טוב, עכשיו באמת סיימתי.
וד"א, אל תטעו בפירוש הפוסט הזה.
אני לא אוהבת את יואב.
אני יודעת, כשקוראים את זה זה ממש נראה ככה.
אבל אין סיכוי.
אם הוא היה אחר, אולי, עם אישיות אחרת.
אבל ככה, לא.
יותר בכיוון השנאה מאשר האהבה.
יש שאומרים שההבדל בין אהבה לשנאה הוא דק.
אני מרגישה שאני מתחילה להבין את המשפט הזה.
;){kind=link}