טוב, אז אני לא אגיד שמאז ההחלטה של אתמול, להיות פשוט מאושרת בחלקי, אני מאושרת.
אבל יש לי סיבה.
אני מרגישה כל כך לבד בימים האחרונים שאני מתחילה להיות נואשת, שזה מתחיל להיות קשה.
כבר פירטתי אתמול...
אופיר חולה ופרשתי לפניה היום בבוקר קומץ מחשבות קטן מהר המחשבות שמתרוצצות לי בראש בגלל עודף הזמן הפנוי.
אבל היא לא ענתה, לא יודעת מה איתה, היא חולה והכל.
אני נורא מתלבטת אם לדבר אם התאומים, אבל כל הזמן חלק בראש שלי לא מפסיק לשאול-
בשביל מה?
מה ייצא מזה?
זה מתסכל, אני מתגעגעת אליהם מלא, אבל בתכלס, מה באמת יצא מזה?
אורן לא מספק לי מענה.
שיתפתי אותו בהתלבטות אבל הוא לא תורם..
הוא אמר לי לדבר איתם אבל אני עדיין בהתלבטות.
אולי זה שוב חוסר הביטחון שפורץ ממני.
מה הם יחשבו אם אני אתחיל לדבר איתם?
מה הם יחשבו על מה שאני אגיד?
טמטומת כזאת...
דיברתי אתמול עם נועה שיחת וואטסאפ נחמדה, אבל היא גם חולה ואי אפשר להיפגש ואי אפשר לעשות כלום.
ושוהם בכלל אצל משפחה, כבר אמרתי...
אני מגישה כל כך בדד, זה פשוט השיעמום שעוטף אותי וחוסר המוצא...
סתם מדכא.
מקווה שאצלח את השבוע האחרון לחופש בהצלחה.
חבל שלא נשארנו בניו יורק עוד חודש, בחיי שעדיף על פני חופש השממה הזה.
המחשבה על לימודים בניו יורק ומגורים שם נהיית רצינית אצלי יותר ויותר.
כמובן שיש לי את החששות,
איך אני אסתדר שם מבחינת חברה וזה?
איך אני אשתלב?
אבל ניו יורק זאת העיר של האנשים המוזרים.
לא יודעת, אני מניחה שבכל מקום אפשר להשתלב אם רק רוצים.
ויהיה טוב.
אבל יש עוד הרבה זמן מכדי לחשוב על זה ממש ברצינות.
אז זהו, קצת מחשבות חופש סתמיות ושעמום הובילו לפוסט חסר משמעות...
;){kind=link}