או שהם מתעלמים. גם אני הייתי מתעלמת אם מישהו היה מבאס לי משהו שאני ממש רוצה לעשות.
זה כזה חרא, בגלל האופי המחורבן שלי זה הרס לי את כל הסופשבוע. אני כבר למעלה מ24 שעות במצברוח רע.
אני אנסה להסביר איך זה בתוך הראש שלי.
אם זה היה רק אנחנו, החבורה, והילד האמריקאי שאורן מארח, זה היה סבבה לגמרי.
כי ילד אחד זה לא הרבה, אפשר להתנשא עליו ולהתעלם מנוכחותו באלגנטיות רוב הזמן ולשמוח על זה שלי יש חברים והוא רחוק משלו.
כן, אני דוחה.
אבל כשזה בנוסף עוד שני אמריקאים ושני מארחים, הם כבר ביתרון מספרי.
אני נעשית מבוישת, נבוכה, שקטה. לא אני.
האני הפנימי שלי ממהר לזחול פנימה ולהסתתר.
ואני כל כך שונאת כשזה קורה...
הם רצו בהתחלה לקנות עוד בקבוק, היות והמספר גדל.
לא הסכמתי, כי אין איפה, הכל סגור (ולא באמת רציתי, ככה יש פחות סיכוי שמי שאני מכירה ישתכר אז אני לא אשאר לבד).
ואז הוא ביקש 12 בירות. ז"א אורן.
פאקינג 12 בירות.
מה הוא חושב שאני, סופר ??
התעצבנתי עליו, אין לי בבית 12 בירות ואני לא הולכת לרוקן הכל רק כי הוא החליט להביא עוד אנשים בהתרעה של פחות מיום.
אז בינתיים נשארנו עם הבקבוק היחיד ועם כמה בירות שאני אביא, עוד לא שאלתי את אבא שלי.
אני שונאת להיות המנחסת, המבואסת, הלא זורמת.
אבל זאת לא מי שאני, מה אני יכולה לעשות בקשר לזה?
סתם חרא.
היינו בים מקודם עם המשפחה ואופיר ואורן התקשרו ושלחו אסמסים בקשר להיום. לא זוכרת כבר מה.
לא בא לי לחזור אליהם.
בא לי פשוט להוציא את הסוללה מהפלאפון שלי ולנתק את הטלפון של הבית, ולהתחמק.
כל כך קל, כל כך פשוט, כל כך שקט.
לא לענות, להיעלם.
אבל אני לא אעשה את זה, זה להתחמק מהבעיות קלאסי.
לא יודעת מה לעשות.
העצה האולטימטיבית שבטח אשמע (אם מישהו בכלל יקרא) זה
'אולי תתני לעצמך ולהם צ'אנס, לכי תדעי, אולי בסוף יתברר שהם ממש נחמדים ויהיה ממש כיף' ובלה בלה בלה.
לא בא לי.
בא לי להיות חולה.
לבאס לכולם, כי אני מבואסת.
אנוכית שכמוני...
טוב... אין לי ברירה, לא מהכל אני יכולה להתחמק בחיים, והתחמקתי יותר מדי בחיים שלי...
נסבול בשקט.
;){kind=link}