הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת אנשים, או לפחות את צורת החשיבה שלהם, שמאמינים שבכל דבר צריכה להיות משמעות.
ניקח לדוגמה את אחת מהמורות לאמנות שלי, שאני אוהבת אותה מלא, אבל רק בדבר אחד אני לא מסכימה איתה. שההגדרה של אמנות זאת כל יצירה שיש לה משמעות, משהו מעבר.
אני לא מסכימה עם זה, זה סוג אחד של אמנות.
יש גם אמנות שהיא סתם, לכיף. בלי לחקור משהו או להצהיר הצהרות פוליטיות או אמנותיות.
סתם ציור, סתם פסל, כי זה כיף. לדעתי גם זאת אמנות, אמנות לשם האמנות ולשם ההתנסות.
או נגיד אבא שלי, שלא חושב שהזמרים שאני מקשיבה להם הם זמרים או שהמוזיקה שאני שומעת היא מוזיקה.
כי הוא אומר שהזמרים לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים, אין רגש, אין כאב.
אני לא מסכימה עם זה. אפילו שבעיני הם מתכוונים לכל מילה, גם אם לא, זה לא אומר שהם לא זמרים או שזאת לא מוזיקה.
למרות שאף פעם לא הצלחתי להבין למה מתכוונים אנשים כמו אבא שלי או השופטים בכוכב נולד או משהו, כשאמרו שיש משהו מעבר או שאין משהו מעבר. בעיני זה לא משנה, גם אם יש וגם אם אין, זה בכל זאת יפה, בכל זאת מוצא חן בעיני.
כמובן שכוונה מוסיפה, אבל לא תמיד חייב להיות משהו מעבר.
זה סתם מעצבן בעיני, שאנשים שוללים. כי לא כל דבר שכביכול אין בו משמעות הוא לא נחשב.
ואולי לפעמים המשמעות נסתרת,
אולי לפעמים קשה להעביר אותה,
אולי אין בכלל רצון להעביר אותה,
אולי אנשים לא מצליחים להבין אותה,
ואולי היא פשוט נוגעת בסוג מסוים של אנשים ובסוג אחר היא לא.
בכל מקרה, אני את המוזיקה שלי אשמע ואת האמנות שלי אצור, לא אכפת לי מה אנשים חושבים.
מכורה לשיר הזה...
מחר סוף שנה!
תעודות, ריגוש, יום קצר והמון אוכל במסעדה עם כולם אחרי זה.
השנה טסה לי, נראה לי שזאת הייתה למרות הכל אחת השנים הטובות שלי (:
;){kind=link}