אך לא מוצאות דרכן אל פי
כל המחשבות שרציתי לחלוק
אך מתרוצצות באי סדר במוחי
כל הרגשות אשר רציתי להפגין
אך נותרים עמוק בלבי
כל הדברים שרציתי בשלמות
אך נפגמים בדרכי
מכונת אדם
בעלת לב של שיש
עקשנית כפרד ורגוזה כתיש
מכונה קרה כקרח
שנפגשת עם להבת רגשות
רק רע יכול לקרות
פלא שנשארתי לבד?
לא יודעת מה לומר..
לא יודעת מה לכתוב..
כרגע אני מרגישה מאוד מתוסכלת.
אז... כהרגלי?
אני מניחה שכן, פשוט אתחיל לספר בסדר כרונולוגי כדי לא לבלבל לכם את המוח עם הדברים שאני מרגישה, דברים שאפילו אני לא יודעת לזהות.
בכל מקרה... אתמול בערב.
יצאנו, כמובן, יום העצמאות!
אופיר, התאומים, אורן, יואב ואני נסענו לגבעתיים כי היה שם מופע מגניב של דני סנדרסון ושל ילדי החוץ ומסיבה אחרי זה.
על ההתחלה נכנסתי קצת רגל שמאל כי אופיר הייתי מוכרחה להסיע, כי אבא שלי הוא ההורה היחיד שיכול להחזיר מהרכבת.
בכל מקרה, היא איחרה כרגיל למרות שהבטיחה שלא.
עכשיו, אני אומרת לעצמי, 'אז בסדר, מקסימום נאחר, נשב בתחנה ונחכה לרכבת הבאה מה לעשות, מקסימום לא נראה לי שנפסיד הרבה דברים.'
אבל הכעס כהרגלו מחלחל בכל מקרה אל תוכי ואני מרגישה שאני מתפוצצת כשאופיר אומרת לי לצאת לכיוון הכיכר ומעזה כרגיל לייבש אותי שם, מחכה לה ולאמא הסתומה שלה.
אז נכנסתי עצבנית לתחנה, בכל זאת משתדלת לרסן את עצמי.
אבל כשכולם עומדים מעבר לרציף וצועקים רק את השם אופיר, כמו ילדה קטנה ומטומטמת נכנסתי למצב עצבני וכך התחלתי את הערב עם כולם.
ברכבת הצלחתי לצאת מזה, רן הצחיק אותי ואורן היה נחמד אלי והם צחקו עלי אבל היה ממש נחמד, למרות שהיה קטע שהם לא הקשיבו לי בכלל כשאמרתי שאין אוטובוסים, והדבר שהכי מעצבן אותי בעולם זה שלא מגיבים למשהו שאני אומרת, אבל גם מזה יצאתי.
הגענו לשם והיה הפנינג רגיל כזה של יום עצמאות ואני ואופיר עשינו קעקועי חינה תואמים והבנים חיפשו ספריי כזה ושטויות.
ואכלנו ואני ואופיר קנינו בירה קטנה וראינו את דני סנדרסון ואז הלכנו לשבת קצת עד שעילי בוטנר וילדי החוץ עלו ועמדנו שם וצרחנו את השירים
(לפחות אני, אני מתה עליהם) והרגשתי שמת לי הגרון (אבל הוא לא ממש מת),
ואחרי שנגמרה ההופעה הלכנו שוב לשבת ולראות מה אנחנו רוצים לעשות מפה הלאה ואני ואופיר הלכנו קצת לרקוד במסיבה והם הצטרפו אלינו אחר כך גם והיה ממש ממש כיף, נהניתי מאוד, ואז הם רצו להתקפל לתל אביב.
הזמנו שתי מוניות וירדנו באבן גבירול.
השמנים הלכו לאכול מקדונלדס ואני ואופיר החלטנו לנסות את מזלנו באחד הברים ברחוב.
לא הצלחנו להשיג כלום, גם לא בירה במזנון של איל שני.
בקיצור, אורן ואני עמדנו בתור להזמין לו פיתה עם קבב, ואז חיכינו שעה לפיתה כי היה צריך לטגן את הקבבים.
בכל מקרה, כשיצאנו משם והתיישבנו עם השאר התחלתי לספר להם על איזה גבר מטריד שחיבק אותי בתור והעפתי אותו ממני, והייתה לי הרגשה שהם פשוט לא שמים עלי, שהם בעולם המטומטם שלהם.
אז אני, ילדה פיגור שכמוני, נכנסתי שוב למצב עצבני סטייל לא-מדברת-עם-אף-אחד.
הם התחילו לשאול אותי מה קרה וזה ואם זה בגלל הגבר בתור ואמרתי להם שלא.
יואב כרגיל קולט אותי בקטעים האלה והלכנו מאחורי כולם ודיברנו ואמרתי לו שיש לי הרגשה לפעמים שאף אחד לא שם עלי.
והוא כזה 'דווקא את, אף אחד לא שם עלייך? כולם חולים עלייך פה, עובדה שברגע שקרה משהו כולם שואלים מה יש'
אז אמרתי לו שצריך להזעיף פרצוף בשביל שזה יקרה, והוא אמר שבחברת אנשים אי אפשר להקשיב כל הזמן לכולם ולכל אחד יש את הרגעים שלא שמים עליו או לא מקשיבים לו.
ואני יודעת, אני יודעת בכל לבי שהוא צודק, אבל הכעס ממאן לעזוב.
וזה אחד הדברים שגורמים לי כל כך לשנוא את עצמי לפעמים.
כאילו, אני פאקינג יודעת שאין טעם, אז למה אני ממשיכה עם הכעס המחורבן הזה?!
זה פשוט לא מודע, לא משהו שאני מצליחה לשלוט עליו, וזה הורג אותי ברגעים האלה.
בכל זאת הצלחתי להשתחרר עד שהגענו לכיכר רבין, וראינו שאין שם כלום (כמו שאמרתי להם).
אז חשבתי שאולי נעשה הליכה ברגל לתחנת רכבת השלום כי זה לא רחוק והרכבת עוד שעה ואין לנו מה לעשות וזה נחמד ללכת בתל אביב.
אז התחלנו ללכת ואני הובלתי עם האפליקציית מפות הזאת באייפון של אופיר.
ואז,
הגענו למדרגות.
מאיזשהי סיבה החלטנו לעלות במדרגות.
מסתבר שזה בכלל היה הבימה.
אני נורא רציתי לחזור וללכת בדרך שהאייפון הראה אבל הם לא, הם רצו להמשיך פנימה ולעבור במקומות לא ברורים כאלה וזה...
אז הסתובבתי וחזרתי,
כי בשביל מה לעזאזל אני צריכה עכשיו דרך שאני לא מכירה במקום ללכת במה שהאייפון מראה וזהו?
עכשיו, בכל זאת, תל אביב בשלוש בלילה.
הייתי בטוחה שמישהו מהבנים או משהו לא ייתן לי ללכת לבד ויבוא אחרי.
אבל הם התעצבנו עלי נורא.
אז הלכתי לבד, ואני לא אגיד שלא היה מפחיד.
באמת שהיה לי מזל שיואב היה שם, כי כולם חבורה של חארות והוא היחיד שחזר כדי למצוא אותי וללכת איתי.
הלכנו ביחד בדרך של האייפון, בהתחלה בשתיקה.
הוא כעס עלי, והבנתי שכולם כועסים עלי ועצבנתי אותם נורא.
וגם אני כעסתי, שוב נכנסתי לעצבן.
ואז נראה לי שרן או מאור התקשרו ליואב ואני לא זוכרת בדיוק אבל יואב אמר לו שהוא חזר כדי לא לתת לי ללכת לבד, לא משנה כמה כעס, והם חבורה של מאנייקים שנתנו לי להסתובב בתל אביב לבד ופשוט המשיכו ללכת.
ואני, נמס לי הלב, כי משום מה תמיד מפתיע אותי כשמישהו אומר לי שאני חשובה לו.
אז דפקתי לו פאפי- פייס וביקשתי סליחה, והמשכנו את הדרך כרגיל.
באיזשהו קטע בשיחה בדרך הוא אמר שאיך שהלכתי כולם התחילו לדבר, כי איך שמישהו הולך כולם מתחילים לדבר עליו תמיד.
בכל מקרה, הוא אמר שבדרך כלל הדברים העיקריים שמרכלים עלי כשכועסים עלי הם העובדה שאני עקשנית ותמיד חייבת ללכת נגד הזרם.
ואני כולי כזה בראש, לכו תזדיינו, אני לא מסוגלת לעשות את מה שכולם עושים, זאת מי שאני. כולם יצחקו, אני אבכה, כולם ישירו, אני אשתוק, כולם יהיו עצובים, אני אשמח.
מה אני אעשה?
אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שאני עם הזרם, שאני עושה מה שכולם עושים.
לא מסוגלת.
אז מה אתם רוצים, שאאמלל את עצמי?
טוב, אז הגענו לתחנת רכבת וגילינו שהיא סגורה ושיש רכבת בלילה רק מסבידור.
אז מיהרנו לתפוס מונית ונסענו לסבידור, ותפסנו את הרכבת.
ברכבת הייתה דממה, כולם היו או מבואסים תחת או כועסים תחת או עייפים תחת.
אז בהקשר למקודם, חזר לי פחות או יותר המצברוח ורציתי לעשות שטויות אבל לא היה לי רעיון לשטויות שאפשר לעשות ברכבת של מבואסים.
הייתי בטוחה שהתאומים ואלון יכעסו עלי, לא ידברו איתי או שלפחות יגידו לי שאני מטומטמת ועקשנית, באמת שהייתי יכולה לקבל את זה,
אבל לא הייתי יכולה לקבל את הצביעות והחיוכים וההתנהגות כרגיל שלהם.
אני לא סובלת צביעות, באמת.
כי ידעתי שהם כועסים, ידעתי.
אז למה לא לומר?
זה הורג אותי קטעים כאלה.
כי מה, אתם מפחדים ממני?
באמת שנמאס לי כבר מאנשים שמפחדים ונרתעים ממני, שזה כמעט כולם.
באלי מישהו עם ביצים שיבוא ויאפס אותי לא משנה כמה זה יכאב ויגיד לי את האמת בפרצוף בלי לפחד.
נמאס לי.
אז ניסיתי להחיות את האווירה וניסיתי לדובב את רן (ונכשלתי), עד שהתעצבנתי מזה שרן ואופיר יושבים ומדברים ואורן ומאור ויואב יושבים במושב שהתפנה ואני לבד.
אז כן, שוב נכנסתי למוד.
והלכתי והתיישבתי במושב מאחריהם, בוהה בחלון החשוך וכועסת על כל העולם,
אבל בעיקר על עצמי.
וזהו, נגמר הערב, מה אני אגיד?
באמת שעכשיו בא לי לבכות.
נמאס לי, נמאס לי מעצמי.
איך הם סובלים אותי, אלוהים יודע...
הכי הורג, זה שאני יודעת שזה הכי שטויות בעולם, הדברים שמדרדרים אותי להיות כזאת מגעילה.
אבל בכל זאת אני לא מצליחה להשתחרר.
בקיצור, ערב של עצבים בשרשרת, אבל בכל זאת נהניתי מאוד מהקטעים האחרים.
אני חייבת למצוא דרך לשחרר את העצבים האלה, אחרת אין לי מושג מה אני אעשה.
כי זה לא רק אני, זה גם הם.
לא מגיע להם.
נקווה לטוב...
;){kind=link}