ואתה יושב שם בפינה, שקוע במחשבותיך.
אתה שיושב שם כל שעה, אתה, שאף אחד לא שם לב אליך.
אתה, שהצלחת לסקרן אותי כל כך, בלי לומר מילה בשמונה השנים האחרונות.
אתה, שבלי לזוז מהפינה לעולם, הצלחת להצית משהו במחשבותי הרדומות.
אתה, שלא אכפת לך מה אחרים אומרים. אני יודעת שאתה שומע.
אתה, שנראה שבלי לעשות כלום, הכל אתה יודע.
אתה, שמעולם לא החלפנו מבט, כי עיניך נעוצות בחלון תמיד.
אתה, האחד ההוא, שנראה תמיד שקוע במשהו כה חשוב ומפחיד.
אתה יושב שם, יושב וחושב ואף אחד לא יודע על מה.
אתה מסתכל באיום על כל מי שבא להפריע לשלוותך.
אך כשאני מתקרבת אתה כמעט מסתכל עלי,
בוהה לא בחלון, אלא כעשרה סנטימטרים מרגליי.
אתה, שפיתחתי אליך חיבור מיוחד בלי מילה שנאמרה.
אתה ואני, יושבים שעות ומסתכלים על התקרה.
אתה, אתה היחיד שמושך אותי כל כך.
והמילים הראשונות שיוצאות מפיך הן: ״אני אוהב אותך.״
היום היה לנו סיור- סדנא באמנות.
נסענו לאורנים והיו שלוש סדנאות לבחירה- צילןם מודל עירום (גבר!), אנימציה (שהיה יותר סטופ-מושן עם פלסטלינה) ותחריט והדפס, שזה מה שאנחנו בחרנו.
היה ממש ממש כיף.
היה תרגיל בתחריט והדפס, לדפדף בעיתונים ולבחור שתיים או יותר דמויות או חפצים שמעניינים אותנו, ולשלב אותם במין קולאז' שיהיה מעניין.
אז מצאתי תמונה של כמה נשים רוקדות בתנועה נורא גדולה ויפה כזאת. העתקתי אותה ועשיתי לה ראש של זברה, יצא ממש יפה.
אחרי זה חרטתי על דף שקף, ואת מילאתי את החריצים בצבע שחור והעברתי במין מכבש כזה עם דף מעליו ויצא הדפס (:
עשיתי שניים כאלה ויצאו ממש מגניבים.
אחרי הייתה תערוכה די קצרה ומשעממת, וזהו בגדול.
למרות שממש ממש לא היה לי חשק לזה אתמול והיום בבוקר, נהניתי מאוד :)
בקשר לאופיר...
מסתבר שהיא ניסתה לנשק את ניר, ודברים יותר גרועים (שאני מעדיפה לא לדעת).
היא לא זוכרת כלום מהלילה.
אתמול כבר עבר לי הכעס עליה, אבל היום בבוקר באנו לכיתה וברור שדיברנו על זה קצת וזה...
אמרתי לה שהיא הייתה ממש נוראית.
ושוב התעצבנתי עליה. ממש.
נורא רציתי להישאר בכיתה ולא ללכת לסיור הזה, גם כדי שאני אוכל לדבר על זה עם יואב או רן, וגם כדי לא להיתקע עם אופיר כל היום.
ואז באוטובוס עוד יותר התעצבנתי, כי היא וגיל התיישבו ביחד והשאירו אותי שוב לבד.
לפחות הייתה לי המוזיקה שלי.
נסעתי בעצבים ובעייפות (לא ישנתי טוב מאז יום שישי), וגם בהתחלה, לפני שנכנסנו לסדנא הייתי עצבנית.
אבל אז, כמו תמיד, האמנות הצליחה להרגיע אותי.
אם המוזיקה לא מרגיעה אותי, האמנות תמיד כן.
וזהו, הבלגתי.
במהלך היום, כשהייתי איתה, הבליח לי הכעס וחזר והציף אותי.
פשוט... קשה לי לשחרר.
קשה לי לעבור הלאה מהר, אני צריכה את הזמן שלי.
יומיים שלושה של שקט כדי להבין שאני מתגעגעת.
הבעיה היא שכאן זה לא ככה, אולי ביסודי עם החברות הפרחות זה היה ככה, אבל עם אופיר (וכל השאר) זה לא.
חוץ מזה היא לא זכרה בכלל שכעסתי.
אז זהו...
אבל הקטע הכי מעצבן, שלא ידעתי למה אני כועסת.
זה החלק שאני הכי שונאת במוח שלי-
אין חיבור בין רגש למחשבה.
דיברתי על זה קצת עם אמא שלי אחרי שחזרתי הביתה, והיא אמרה לי שאני צריכה לנסות לחשוב עם עצמי ולהבין עם עצמי מה מפריע לי.
אמרתי לה שזה קשה, והיא הוסיפה שאם משהו מפריע לנו באנשים אחרים, זה כמעט תמיד אומר משהו על עצמנו.
ואני חושבת שהיא צודקת.
אז אולי זה בגלל שאני מקנאה בה.
אולי בגלל שבמצבים האלה היא מושכת את כל תשומת הלב,
היא במרכז. תמיד.
טוב... אין מה לעשות. יעבור.
שיהיה שבוע טוב <3
;){kind=link}