והדמעות, הדמעות,
הן זורמות, זורמות.
לפעמים בכלל בלי סיבה, הן באות והולכות.
והפנים, הפנים,
ריקים, ריקים.
מחפשים אמת ותשובות שימלאו את החללים החסרים.
והמוח, המוח,
בורח, בורח.
מתכחש למציאות שלא נותנת מנוח.
והלב, הלב,
עוד כואב, כואב.
כי הר הרגשות המבולבלים אף פעם לא עוזב.
קטע ישן מהתקופה היותר עצובה שלי.
עכשיו אני בתקופה מאוד טובה.
המשבר הקטנטן שלי עם הרגשת מספר 2 ליד אופיר...
טוב, אני מנסה להדחיק ולהעלים אותה כמה שיותר.
כן, יש דברים קטנים שמצליחים לעצבן אותי ביומיום
(וכשמשהו מעצבן אותי, שעתיים אני מסוגלת לשבת ולשתוק)
אבל אני מתגברת.
בסך הכל, תקופה טובה.
כי טוב לי,
טוב לי שאני מחייכת בלי סיבה במקום לבכות בלי סיבה.
טוב לי שאני מסתכלת במראה, ושמה לב כמה העיניים שלי זורחות כשאני מחייכת במקום לשים לב שיש בעיניים שלי משהו יפה כשהן לחות ונוגות.
טוב לי להדוף את המחשבות השחורות והריקנות, וליהנות מהחיים שעיצבתי לי.
טוב לי שיש לי את אופיר, ושוהם, והבנים.
טוב לי שמצאתי לי מישהו, שאפילו אם אני רק מעריצה, מצליח להעלות לי חיוך בכל פעם.
טוב לי בסך הכל בחיים.
רק שתימשך לעולם, התקופה הזאת.
;){kind=link}